יובל גרבובסקי

הדמות שלי- ינון:

ינון, בן 31, רווק,  גדל במושבה יסוד המעלה שבעמק החולה. כיום מתגורר בדירת חדר רחבה בדרום תל אביב, עובד מהבית כמתכנת פרילאנס בתחום ההיי- טק. ינון בחור שקט ומופנם, לא מרבה לצאת מהבית, זקנו ארוך ושיערו מקורזל. ביתו מסודר ומתוקתק, דגני הבוקר מסודרים בזווית ישרה על המדף והגרביים ממוינות על פי צבעים וגדלים. כל יום שישי כאשר עולה ינון לבית הוריו במושבה לטובת ארוחת ערב משפחתית, הוא מרגיש כמו חוצן. שתי אחיותיו האנרגטיות ( מעיין בת 27 וטליה בת 25) מגיעות עם בני זוגן + פעוט לכל אחת. אמו במשך כל הארוחה זורקת לו הצעות כגון: "פגשתי את דליה, אתה זוכר את דליה חברה שלי מהאוניברסיטה? מסתבר שהילדה שלה מדריכה בחדר כושר בתל אביב, ממש קרוב אליך, מה אתה אומר?". ינון מהנהן להצעות מסוג זה בחוסר חשק רק בכדי להסב קצת נחת לאמו ובעיקר כדי שתשתוק.

9 שנים שינון בטיפול פסיכולוגי, מאז שהשתחרר, מאז לבנון. אחרי שנפצע, ינון שכב שבועיים מחוסר הכרה עד שהתעורר. הדבר הראשון ששאל הוא "מה עם כל השאר?". הרופאים המליצו לא לענות לו, וכל פעם שהציק הזריקו לו עוד קצת מורפיום והחזירו אותו לישון. לאחר כמה ימים, שאביו כבר לא יכל לשאת את חוסר האונים של בנו, הוא סיפר לו. הוא סיפר לו שיהודה וממן הלכו. המדדים של ינון החלו להשתולל והרופא הכה בו עוד 750 מ"ג והחזיר אותו לישון.

מהרגע שהתעורר, ועד היום בבוקר שהוא התעורר, הוא קצת מצטער שהוא התעורר. לקח לו שנתיים לצאת מהבית. בסוף הצליח לגרור את עצמו להשלמת בגרויות ולפסיכומטרי. רוב האנשים בקורס היו בני גילו, בין הגילאים 22- 26 פחות או יותר. כל בוקר מחדש נדהם ינון עד כמה הצחוקים שלהם לא מעניינים אותו. כמה שנים אחורה חזרה לתיכון הוא היה ליצן הכיתה. אבל מה הם צוחקים עכשיו? מה הם חיים בסרט? בגופו הוא הרגיש צעיר, אך בנפשו בן 80. לא עניין אותו כלום. ינון פיזית ישב בכיתה אבל הרגיש כאילו הוא צופה מלמעלה, במן מבט על.

ינון היום מנסה להשתפר. לא בשבילו. הוא לא מרגיש. הוא לא מרגיש כלום. בשביל הוריו, בשביל האחיינים שלו. הם המסכנים האמתיים בסיפור הזה. הבעיה העיקרית שלו היא שאף אחד באותן ארוחות שישי לא מבין אותו. לא מבינים שאין מה לרחם עליו על הזרת שעפה לו או על כמה צלקות בצוואר. זה שולי.

משפט פתיחה:

אף אחד לא מבין על מה באמת צריך לרחם.

משפט סיום: אתם לא באמת מבינים איפה אתם חיים , תרחמו על עצמכם.

הנחת יסוד – סיבה ותוצאה: טראומה קשה במלחמה משנה את תמונת עולמך.

הסיפור

ינון

מספר: אף אחד לא מבין על מה באמת צריך לרחם. ינון, בן 31, רווק,  גדל במושבה יסוד המעלה שבעמק החולה. כיום מתגורר בדירת חדר רחבה בדרום תל אביב, עובד מהבית כמתכנת פרילאנס בתחום ההיי- טק. ינון בחור שקט, מופנם, לא מרבה לצאת מהבית. זקנו ארוך, שיערו מקורזל. ביתו מסודר ומתוקתק, דגני הבוקר מסודרים בזווית ישרה על המדף והגרביים ממוינות על פי צבעים וגדלים. כל יום שישי כאשר עולה ינון לבית הוריו במושבה לטובת ארוחת ערב משפחתית, הוא מרגיש כמו חוצן. שתי אחיותיו האנרגטיות ( מעיין בת 27 וטליה בת 25) מגיעות עם בני זוגן + פעוט לכל אחת. אמו במשך כל הארוחה זורקת לו הצעות כגון: "פגשתי את דליה, אתה זוכר את דליה חברה שלי מהאוניברסיטה? מסתבר שהילדה שלה מדריכה בחדר כושר בתל אביב, ממש קרוב אליך, מה אתה אומר?". ינון מהנהן להצעות מסוג זה בחוסר חשק רק בכדי להסב קצת נחת לאמו ובעיקר כדי שתשתוק.

9 שנים שינון בטיפול פסיכולוגי, מאז שהשתחרר, מאז לבנון. אחרי שנפצע, ינון שכב שבועיים מחוסר הכרה עד שהתעורר. הדבר הראשון ששאל הוא "מה עם כל השאר?". הרופאים המליצו לא לענות לו, וכל פעם שהציק הזריקו לו עוד קצת מורפיום והחזירו אותו לישון. לאחר כמה ימים, שאביו כבר לא יכל לשאת את חוסר האונים של בנו, הוא סיפר לו. הוא סיפר לו שיהודה וממן הלכו. המדדים של ינון החלו להשתולל והרופא הכה בו עוד 750 מ"ג והחזיר אותו לישון.

מהרגע שהתעורר, ועד היום בבוקר שהתעורר, הוא קצת מצטער שהוא התעורר. לקח לו שנתיים לצאת מהבית. בסוף הצליח לגרור את עצמו להשלמת בגרויות ולפסיכומטרי. רוב האנשים בקורס היו בני גילו, בין הגילאים 22- 26 פחות או יותר. כל בוקר מחדש נדהם ינון עד כמה הצחוקים שלהם לא מעניינים אותו. כמה שנים אחורה חזרה לתיכון הוא היה ליצן הכיתה. אבל מה הם צוחקים עכשיו? מה הם חיים בסרט? בגופו הוא הרגיש צעיר, אך בנפשו בן 80. לא עניין אותו כלום. ינון פיזית ישב בכיתה אבל הרגיש כאילו הוא צופה מלמעלה, במן מבט על.

בכדי לתאר לשואלים אותו כיצד PTSD בא לידי ביטוי, ומה זה בכלל, הוא מסביר:

ינון מדבר: "הדרך הקלה ביותר להבין פוסט טראומה הוא לדמיין מן קפיץ כזה, אשר נמצא לכל אחד בראש. כאשר אחיך הקטן, מתחבא לך מאחורי הקיר ועושה לך 'בו', הקפיץ הזה נדרך, אבל אחרי כמה שניות הוא חוזר למקומו והחיים ממשיכים. במקרים מסוימים, הקפיץ נדרך ולא מרפה כל כך מהר. צריך לשמן אותו, לגרז אותו, לדפוק עליו עם לום, עד שהוא קצת ייתרכך".

כבר 9 שנים אני מחכה שאגף השיקום יעשה איתי משהו. ואף פעם לא באתי בדרישות פנטזיונריות: "החברים שלי התבזבזו באיזה כפר זבל בג'יהנום, אז בואו תנו לי מיליון דולר'.  כל מה שביקשתי, זה כשאני מגיע לאגף השיקום, שלא יפתחו לי את התיק ויעשו לי בדיקה בטחונית משפילה. אני לא רוצה לצעוק!. רוצה ללחוש כוס מים ושתביאו לי כוס מים. לא יותר. אני בבור, אני רוצה לצאת!, רק זרקו לי איזה סולם, לא בבת אחת. מדרגה מדרגה".

ינון היום מנסה להשתפר. לא בשבילו. הוא לא מרגיש. הוא לא מרגיש כלום. בשביל הוריו, בשביל האחיינים שלו. הם המסכנים האמתיים בסיפור הזה. הבעיה העיקרית שלו היא שאף אחד באותן ארוחות שישי לא מבין אותו. לא מבינים שאין מה לרחם עליו על הזרת שעפה לו או על כמה צלקות בצוואר. זה שולי.

אף אחד לא מבין על מה באמת צריך לרחם. אנחנו חיים בעולם קשה ולא הוגן. על זה צריך לרחם. הלוואי ומישהו היה מקשיב לג'ון לנון...