ירדן דאידה מקוצר

האושר נמצא בחיים הפשוטים - ויפאסאנה

אז אני מוצא את עצמי בדרך לאיזו סדנת ויפאסנה באיזה חור בצפון הארץ. חולף על פני צמתים שאני תמיד שומע את השם שלהם אבל אף פעם לא באמת יודע איפה הם נמצאים. אנשים מספרים "שהם גילו את עצמם מחדש אחרי שבוע כזה". אני באופן אישי קצת סקפטי לעניין אבל אני מרגיש שנמאס לי מהמצב, אז אני פשוט יורה לכל הכיוונים. בהתחלה רציתי לעשות מהלך דרסטי כזה כמו של החברה האלה אחרי הצבא שטסים להודו ומחפשים את עצמם. אז התחלתי לעוף על הרעיון של לטוס להודו, להתנתק מכולם לכמה חודשים, לזרוק את הטלפון, ללבוש שרוואלים ולאנשים שאפגוש בדרך לספר שבכלל קוראים לי ג'יימס, גיבור הספר 'מיליון רסיסים קטנים', ולספר להם בדיוק כמו ג'יימס שהייתי בתחתית החיים, נרקומן שאיבד את הכל בחייו וממש לפני שמתתי בחיים האלה, נכנסתי למרכז גמילה והשתקמתי. והיום אני נווד, מטייל בעולם. מנסה ליהנות מהחיים כל עוד אפשר.

תמיד הייתי האחד הזה שכולם מצפים ממנו להיות 'משהו'. 'אתה יש בך משהו מיוחד' הם היו אומרים. בתור ילד זה דיי פשוט לעמוד בציפיות- תהיה מצטיין בלימודים, תצטרף לצופים ולנבחרת הכדורסל. כמובן להיות הקפטן של הקבוצה. ואח"כ להתגייס לצבא לתפקיד נחשק. לוחם והכי טוב אם אפשר. ואחרי הצבא במסלול ישיר ללימודים באוניברסיטה הכי טובה בארץ. הכל ברור עד השלב הזה בחיים. אבל אז, תוך כדי התואר הראשון, התחלתי לחשוב, מה עכשיו? אני עושה באמת את מה שאני צריך לעשות? לא יכולתי להשיג טוב יותר? אולי כולם מתחילים לצמצם את הפער ואני כבר לא כזה 'מיוחד' והחלומות שלי להפוך ל'משהו' ייעלמו? רק אתמול ראיתי סטטוס של יוסי, שהיה הילד המתקשה בכיתה ובלי חברים מסיים מצטיין דיקן ומעלה סלפי מאיזה משרד היי טק יוקרתי בלב ת"א. אולי, אחרי כל מה שהשגתי בחיים לא אצליח להשיג יותר? אצטרך לחיות חיים בינוניים? התחלתי לראשונה לחשוב שהעולם גדול עלי, ושהלוואי והיה לי ספר הוראות, איך לחיות את החיים נכון. הרי אני יכול להיות כל דבר, אבל אני פשוט לא יודע מה.

אז בשביל להתחיל להריץ את הטיול קבעתי להיפגש עם דור, הרי כל דבר שאני עושה בחיים אני חייב להתייעץ איתו לפני, לשמוע מה הוא אומר. דור ואני התחברנו בתיכון ומאז אנחנו בלתי נפרדים. ליווינו אחד את השני בצבא, דור התגייס לטיס ואני הלכתי לסיירת צנחנים. ואחרי הצבא שטסתי לטיול הגדול, אני זוכר איך דור היה מת לעזוב הכל ולבוא איתי, וקינא בי שיש לי את החופש לעשות מה שבא לי. וכשחזרתי ונרשמתי לתואר ראשון ב'אוניברסיטה העברית' איך דור היה גאה בי, היה דוחף את זה בכל שיחה עם חברים, משפחה או סתם אנשים שרק הכרנו. ואני הייתי מתמלא תחושת מלאות בעצמי, הרגשתי שאני יכול לאכול את העולם, לעשות כל מה שרק ארצה. דור הוא ללא ספק האיש שלי. ואני שלו. זה לא שלא הרמתי אותו בכל פעם שהייתה לו נפילת מוטיבציה והחליט שנמאס לו מהכל, שזה לא שווה את זה ושהוא עוזב. כמה שיחות כאלה קיבלתי.

אז אנחנו מתיישבים בבית הקפה הקבוע שלנו, בפינת אבן גבירול שבת"א. אנחנו מהאנשים שלא משנים הרגלים, לא אוהבים לנסות מקומות חדשים. תמיד שאני מנסה לגוון אני מתאכזב וחוזר עם זנב בין הרגליים. כבר נמאס לנו לנסות ולהתאכזב, אז אנחנו פשוט שם. זה הקפה שלנו. אני יושב בשולחן לשניים, אני רואה את דור בכניסה, מסיר את משקפי השמש ומחפש אותי. כל העיניים נישאות אליו, זה תמיד ככה. הוא גבוה, אני חושב משהו כמו 1.85, עם העור השזוף, השיער הבהיר והגומות האלה שתמיד צצות בקצה הלחיים, דור נראה טוב. אפילו אני שהתרגלתי אליו כבר אחרי כל השנים, מרים את העיניים ומשתהה רגע על דמותו. אני מסמן לו לבוא, מרגיש קצת גאה שמכל השולחנות בבית הקפה הוא בא לשבת איתי. כאילו אני בר המזל שזכה בו. אני מתחיל לספר לדור על הטיול שתכננתי. אומר לו שאני מרגיש שאני חייב למצוא את עצמי, שאני נחנק, שאני מרגיש כישלון. הוא נותן לי לשתף, לספר את הטיול שתכננתי לפרטי פרטים. הוא יודע שאני צריך שהוא יקשיב לי לפני שהוא נותן את פסק הדין וחורץ את גורלי. אני מסיים לדבר. עכשיו תורו, הוא מתחיל להגיד שכואב לו לשמוע את זה. שאני אף פעם לא רואה את כל המעלות שיש בי ושזה לא שלא עשיתי עם עצמי דבר או שניים רציניים בחיים. הרי כל עבודה שרציתי קיבלתי והתקדמתי בתפקידי, והייתי מוערך. אבל זה לא הספיק לך הוא אומר, "זה לא מה שחלמתי שזה יהיה" אני שומע את דור חוזר על דברי מאותה תקופה. אתה תמיד מחפש יותר, להרגיש שלם, לא להשתעמם לרגע. זה לא עובד ככה בחיים. אתה צריך להשלים עם זה אחי. וחוץ מזה, אתה לא יכול לעזוב את ליאת עם הילדים לתקופה כזאת ארוכה. השתגעת? אנחנו כבר לא בני 24 שלא תלויים בדבר. יש לך משפחה. אל תהרוס גם את זה.

מה חשבתי לעצמי לעזוב עכשיו להודו? מה נראה לי שאני עושה? שבגיל 35 אני מתכנן טיול כאילו שאני אחרי צבא. שכאילו 15 השנים שעברו מאז הצבא לא הספיקו בשביל שאמצא את עצמי. ואם לא למצוא את עצמי אז לפחות איזה ג'וב טוב שאוכל כבר לקנות איזו דירה במרכז הארץ, כי המחשבות על בית במושב שחלמנו אני וליאת עליו כל כך הרבה זמן, כבר מזמן ירדו מהפרק. אז אני יורד מהודו, לא שמתי לב כמה אני מרוכז בעצמי. בכלל לא עצרתי לחשוב איך ליאת תסתדר עם הילדים כל הזמן הזה. לא רציתי לשתף אותה בזה, אני לא צריך שהיא תסתכל עלי בעיניים רחמניות ותפסיק לראות בי את הגבר החזק שהתאהבה בו. הגבר הזה שכל בחורה רוצה להביא הביתה לאמא ולהתגאות בו. אז המשכתי לבדוק כיוונים.

חזרתי הביתה מהשיחה עם דור בלי אויר, כאילו כל האנרגיות שהיו בי מהמחשבה על הטיול יצאו וכמו בלון שיוצא ממנו האוויר הרגשתי כל כך מצומק וחסר אנרגיות. רציתי רק לבוא להיכנס למיטה ולהעלם. בבוקר קמתי, והדלקתי טלוויזיה, הרגל כזה של בוקר. אני אוהב לשמוע את תכניות הבוקר האלה בזמן שני מכין סנדוויצ'ים לילדים. הן קלילות כאלה ומשעשעות עם כל מיני מרואיינים הזויים שמביאים בשביל להעביר את הזמן. זה אולי מנחם אותי כי זה גורם לי לחשוב שהרוב הגדול של האנשים פשוט מוצאים איזו נישה צנועה ומטפחים אותה כל חייהם, לא משנה במה. כמו הקוסמטיקאית הזאת שמתראיינת כרגע ומספרת על שיטה מיוחדת למריחת לק כאילו עכשיו היא מפצחת את האטום. אלה האנשים שמשלימים עם זה שזה מה שהם ועושים מזה את ההכי טוב. זה גורם לי לחשוב שאני פשוט צריך להתביית על משהו אחד ולטפח אותו. להפסיק לחשוב שהייתי יכול לעשות משהו אחר. עוברים למרואיינת אחרת, היא מספרת על החוויה הקסומה שעברה באשרם במדבר. סדנה שכולה שקט מרפא ותרגולים המטהרים את הגוף והנפש. אני ניגש לטלוויזיה, להסתכל עליה. היא באמת נראית זוהרת כזאת, כאילו נחתה עליה שלוות עולמים. שמעתי כבר על הסדנאות האלה, אבל תמיד אמרתי לעצמי שזה לא בשבילי. שאני לא מסוג האנשים שעושים מדיטציות, אני אפילו לא מסוגל לשבת ישיבה מזרחית. אני ממשיך להסתכל עליה, ואני מתחיל להשתכנע שאולי שווה לנסות, אין לי מה להפסיד. זה כולה שבוע, ליאת תבין אותי אם אסע לשבוע. אז החלטתי ללכת על זה. נרשמתי לסדנה הראשונה שנפתחה.

אז הנה אני, שבוע אחרי שנתקלתי באותה מרואיינת במסך הטלוויזיה שלי, נוסע לי לעשות קצת ויפאסנה. 'מכה אפורה' מתחיל להתנגן ברקע, אני מגביר. "היא אמרה לי תראה החיים די קלים..", אני מתחיל לפזם לי את השיר. פתאום זה מחזיר אותי לנסיעה שלי עם שרונה לטבריה לפני 10 שנים. נסענו באיזה סופ"ש להיזרק באוהל בכנרת. השיר התנגן ברדיו, שרונה הגבירה ושנינו התחלנו לשיר את השיר בקולי קולות. הרגשתי שרק אני והיא קיימים בעולם הזה וששום דבר אחר לא חשוב. שרונה אמרה לי שככה בדיוק בא לה לחיות את החיים "לחיות מדקה לדקה". שהיא לא מבינה למה אנחנו צריכים את המרוץ הזה אחרי הכסף ושהאושר נמצא בחיים הפשוטים. היא הייתה מלאת ביטחון. תמיד הרגשתי שהיא יודעת בדיוק מה טוב עבורה, כל כך שלמה עם עצמה. הערצתי אותה על זה. תמיד רציתי שהיא תעניק לי מהביטחון הזה שיש לה. אבל אני זוכר שמה שהכי הדהים אותי באותה נסיעה היה לראות עד כמה שרונה החזקה שלי לא מפחדת להראות עד כמה היא פגיעה. נסענו בפיתולים של הבקעה, וכל פעם שהיה פיתול מעט חד היא נאחזה מפוחדת בידית הדלת, מתנצלת על כך שהיא היסטרית מהנסיעה. מתתי על זה, הרגשתי שאני רוצה להיות האחד שיגרום לה להרגיש תמיד בטוחה מהכל. ידעתי שאני מוכן לתת הכל בשביל להיות איתה עד סוף חיי, הייתי מאוהב. זאת הפעם הראשונה שהרגשתי צורך כזה כלפי מישהי, היא הראשונה שלימדה אותי מה זה לאהוב, אבל היא לא הייתה האחרונה. פתאום בוקר אחד היא קמה ואמרה שהיא מרגישה חנוקה, שהיא כבר לא יודעת מי היא. אמרה שהיא נוסעת למזרח, שהיא צריכה את החופש הזה בשביל 'לחפש את עצמה'. אז היא נסעה לחפש את עצמה בהודו. כנראה שהיא מצאה כי מאז היא התחתנה עם איש עסקים מיליונר. והבחורה ששרה לי את 'מכה אפורה' גרה היום בוילה עם בריכה בסביון ובעלת משרד עורכי דין.

פתאום קוטע את מחשבותיי צלצול הטלפון, אני עונה. אמא של ליאת על הקו. ליאת עברה תאונה, היא בבית חולים. תגיע, היא אמרה לי וניתקה. מה? מי? מו? היא בסדר? לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, היא פשוט ניתקה והשאירה אותי עם חוסר וודאות. הלב שלי התחיל להלום בחוזקה. איך השארתי אותה לבד? למה אני כל כך מרוכז בעצמי ועזבתי אותה לשבוע לבד? הוצפתי בייסורי מצפון. פחדתי שמשהו נורא קרה. אני כל כך אוהב אותה. בחיים לא אהבתי מישהי ככה.

בליאת לא התאהבתי ממבט ראשון, גם לא שני. למעשה אני וליאת גדלנו ביחד, היא תמיד הייתה שם. חברת ילדות. היא תמיד הייתה שם, מאוהבת בי, מחכה שאפקח את עיניי ואראה אותה. וזה קרה יום אחד, כשהיא כבר לא חיכתה לי. היא באה לספר לי נרגשת אחרי תקופה ארוכה שלא התראינו שהיא מאורסת. אני זוכר איך הרגשתי את הלב של נחמץ בשנייה שאמרה את המילה 'מאורסת'. הרגשתי איך שוב הייתי עיוור למה שהיה לי ביד. הפעם, לא הייתי מוכן לוותר. הפעם החלטתי להילחם על ליאתי שלי, שחיכתה כל כך הרבה שנים שאראה שהיא האישה הכי יפה שאני מכיר. אמרתי לה את מה שאני מרגיש. ישר בפנים. היא התחילה לבכות ואמרה שמספיק כל השנים האלו היא הייתה הרוסה מזה שלא ראיתי אותה, אז עכשיו כשהיא כל כך שלמה סוף סוף אני חייב להרוס הכל. היא בכתה ונעלמה ולא שמעתי ממנה יותר לחצי שנה שאחרי. היא לא חזרה לטלפונים שלי או למכתבים. אפילו הלכתי לבית של ההורים שלה לשאול מה איתה, ואמא שלה אמרה שפשוט אניח לה, שהרסתי מספיק. אחרי כמה חודשים הסתבר לי שהיא ביטלה את החתונה, ונפרדה מהחבר. ידעתי שאני חייב לדבר איתה ולא ידעתי איך. כמעט שויתרתי. עד שערב אחד, יצאתי עם חבר לשבת לבירה באיזה פאב בתל אביב ופתאום ראיתי אותה. עומדת שם עם חברות, צוחקת את הצחוק המתגלגל שלה. הדופק שלי האיץ. ידעתי שאני חייב אותה. ניגשתי אליה. כשהיא ראתה אותי היא קפאה. לקחתי אותה לצד, והיא פשוט פרצה בבכי. אמרתי לה שאני מצטער שהייתי עיוור כל השנים ולא יכולתי לראות שיש לי את הפרח הכי יפה שאי פעם ראיתי. ושאני מקווה שהיא תיתן לי צ'אנס להיות מספיק חכם בשביל לשמור, בשביל לקיים ולא לאבד אותה יותר. פתאום קלטתי איך הייתי מאושר באותה תקופה. מצאתי את עצמי נוסע כל הדרך כמו משוגע לבית החולים. רק רוצה לראות את העיניים החומות והגדולות שלה שוב. אני לא יכול לאבד אותה. רצתי במסדרונות בית החולים, לא חשבתי על כלום חוץ מכמה שאני אוהב אותה. "היא בסדר, זה רק כמה פגיעות יבשות" אמרה לי האחות. נכנסתי לחדר, ראיתי אותה שוכבת שם. היא הרימה את המבט אלי עם חיוך ואמרה "אני בסדר, אין לך מה לדאוג", וברגע שאמרה את זה פרצתי בבכי, חיבקתי אותה והבנתי, שהאושר נמצא בחיים הפשוטים. אני לא צריך את הודו או איזו סדנת ויפאסנה כדי לראות כמה בר מזל אני. חיבקתי אותה והבטחתי שבחיים אני לא אעזוב יותר.