אמי האהובה והיקרה הלכה לעולמה.

אימי, פרופ' תמר ליבס- פלסנר ( 1943-2015), הכוח המניע שעיצב את דמותי, אישה אצילית, חזקה, חכמה ומונעת מבעירה פנימית נחה עכשיו על משכבה בשלום.

בכל 43 שנותיי עמדת מאחוריי, תומכת, דוחפת מגבה ואוהבת.

היית מסורה ומחויבת באופן מוחלט למשפחה וקשורה בטבורך לסיפור חייה של המדינה.

הנס של תחיית השפה ותחיית הלאום ריתק אותך באופן רגשי ואינטלקטואלי והיה חלק מרכזי בחייך ודמותך.

 אני מבטיח שתמשיכי להיות חלק מההוויה ומהקיום שלנו ואזכור אותך תמיד.

לאמא היו שלושה מאפיינים עיקריים: היא הייתה קשורה למשפחה, לסיפור המדינה ולעשייתה האינטלקטואלית.

אמא הייתה אשת משפחה מסורה ומחויבת באופן מוחלט למשפחה שבה נולדה ולזאת שהיא יצרה. כל מי שהכיר את אמא שלנו ידע כי בכל הנוגע למשפחתה היא איננה אוביקטיבית ואיננה אמביוולנטית. כפי שניסח את זה אחד מחבריה הקרובים: היא תמיד נהגה "כנמרה הנלחמת על גוריה". וכך, בתקופתי כחבר כנסת ידעתי שגם במצבים הקשים ביותר, תמיד תישאר לי לפחות תומכת אחת.

תמר גם הייתה קשורה בטבורה לסיפור חייה של המדינה. הנס של תחיית השפה ותחיית הלאום העסיק אותה באופן רגשי ואינטלקטואלי והיה חלק מרכזי מההוויה שלה. כמו אחרים מבני דורה, במענה לשאלה "מה שלומך?", אי אפשר היה שלא לקבל תשובה המשלבת את המצב האישי עם הלאומי. מכאן גם העניין שלה בתחומים הפוליטיים והציבוריים. היא לא חיבבה, או התעניינה במיוחד, בפרקטיקה ובמכניקה של הפוליטיקה אך הבינה את החשיבות של הזירה הציבורית ביחס לעתידנו כאן כמדינה וכקהילה.

המאפיין השלישי של אמא היה העשייה האינטלקטואלית שלה. היא הייתה מונעת מסקרנות עמוקה ואינטרדיסציפלינרית להבין, להסביר ולתאר את השיח התקשורתי על ממדיו השונים שלו. העומק האינטלקטואלי התבסס גם על ניסיון מעשי כאשת רדיו ועל העניין שלה בתרבות ובציבוריות הישראלית. נוכח העיסוק הגובר באקדמיה הישראלית בתחומי הרוח והחברה בתכנים בעלי היבטים בינלאומיים, תמר בחרה לחקור ולהתעמק גם בהווייה המקומית שלנו.

מעבר לתחומי העניין של אמא, באופייה היא הייתה אישה אצילית, חזקה, חכמה ומונעת מבעירה פנימית. לא התקיימו בה תכונות של ריכוך ועידון המאפיינות את אלו המנסים לרצות או ל'עגל' את המסר שלהם. בהתאם, היא גם לא הצטיינה בפוליטיקה ארגונית. כל אחד ידע איפה הוא עומד ביחס אליה ומה היא חושבת עליו.

ביחס אליי ולאחיותיי, היא מאוד אהבה אותנו. ידענו והרגשנו את זה. זכיתי לחיות במשך 43 שנים כאשר אישה כל כך חכמה, מיוחדת וחזקה ניצבת מאחוריי: תומכת, דוחפת, מגבה ואוהבת. אין ספק שנתגעגע לכך מאוד ושהחיים מעתה והלאה יהיו שונים בתכלית וחסרים.

אמא נולדה בירושלים ב- 1943. במהלך השנים האחרונות, היא נהגה להזכיר חווית ילדות מעצבת כאשר בתקופת המצור על ירושלים ב- 1948, היא הייתה צועדת לגן בתעלות ירי. אחרי שלמדה בתיכון שליד האוניברסיטה, שירתה בגלי צה"ל, וסיימה את התואר הראשון באוניברסיטה העברית, פגשה את אבא אולריק ונסעה לבקר אותו בסרי לנקה. לפני 49 שנים, ובתום 3 חודשי היכרות, הם נישאו ושיגרו מברק למירה ולגרהרד – הוריה של תמר – על מנת לעדכן את המשפחה המופתעת. אולריק שתמיד היה אדיב ומנומס הוסיף משפט בסוף הטקסט: “P.s: Hope you approve”.

וכך הקימה אמא את משפחתה הגרעינית, שלה הייתה מחויבת לחלוטין עד יומה האחרון.

לאחר 5 שנות מגורים בעיר לונדון, אבא מעיד שהבין ששני דברים היו באמת משמעותיים עבור אמא: משפחתה (ובייחוד הקשר עם אביה- גרהרד) ומדינתה. בהתאם, בשנת 1972 תמר חזרה לירושלים והפעם עם אולריק ושלושת הילדים: דניאלה מיה ואני.        

אמא החלה את חייה המקצועיים כמפיקה, כעורכת וכמגישת תכניות בקול ישראל. בשלב מסוים החלה לפתח במקביל את הקריירה האקדמית באוניברסיטה העברית. אמא הייתה חרוצה ומוכשרת בצורה בלתי רגילה ופרסמה עשרות רבות של ספרים ומאמרים. אבל המציאות, או הגורל, העמידו את המחויבות המשפחתית שלה למבחן מספר פעמים. והיא עמדה במבחנים הללו בגבורה עליונה. יותר מכל, אי אפשר שלא לציין ביום של פרידה, את המאבק שהובילה להצלת חייה של אחותי דניאלה בעת שחלתה בלוקמיה והיא רק בת 19. הקלישאה "הפכה עולמות" מגמדת את מה שעשתה אמא שלנו ואפשר לומר בביטחון שלולא הפעילות והיזמות שלה מסביב לשעון ומסביב לעולם, ככל הנראה המאבק במחלה האיומה לא היה עולה יפה. לעניות דעתי, זהו ההישג הגדול והמרשים ביותר של אמא שלי: תודה אמא!

ההתכוננות לסוף הטראגי החלה עוד הרבה לפני המחלה האומללה והאכזרית. כולנו חווינו את נוראות האלצהיימר כאשר סבא גרהרד, אבא של תמר, לקה בו. לפני כעשור, גם אחותה הגדולה, רוחמה היקרה, לקתה במחלה הזאת שמנוונת את המוח ובהדרגה מוחקת את האישיות. אמא חששה שיתכן שהגורל מזמן לה ללקות באותה המחלה וידעה בהכרה צלולה שאיננה מעוניינת לצעוד במסלול הנורא שבו צעדו אחותה ואביה.

לאחר שחלתה, לפני מספר שנים, החל תהליך מתסכל ועצוב של שחיקה ושקיעה. אך לצד זה קווי האופי החזקים עדיין נשמרו. אמא המשיכה להתעניין מאוד במשפחה ובנכדים, שלמרבה הצער, חלקם לא הכירו וכבר לא יכירו אותה במיטבה. גם כאשר היכולת האנליטית והניהולית נשחקה, הסקרנות האינטלקטואלית לא התפוגגה. אתמול סקרתי את הספרים האחרונים שרק לאחרונה שאלה אמא מן הספרייה: אלטנוילד של הרצל, אלתרמן, שלמה אבינרי על הרצל, יומנים מתקופת מלחמת העצמאות לצד ספרות המנתחת את תפקיד הרדיו בבניית הזהות הלאומית. כך שגם כאשר היכולת לנתח, לזכור ולעבד כבר לא ממש הייתה קיימת, התשוקה והמוטיבציה האינטלקטואלית להבין ולפתח את הסיפור הלאומי הייתה עדיין קיימת.

ובתקופה הקשה הזאת, לא רק משפחתה של אמא התלוותה אליה. גם הקולגות והחוקרים שעבדו איתה התגייסו והמשיכו להיפגש ולהתדיין עמה באופן קבוע. תודה רבה לאליהוא כץ, לזוהר קמפף, לאורנית קליין-שגריר, לאורן סופר, לצוות המחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטה הפתוחה. היוויתם בית עבור אמא ותמיד נהיה אסירי תודה לכם על האופן שבו נהגתם באמא, גם כאשר צילה של המחלה ריחף מעליה.

הסוף עצמו לא היה מנותק מהמורשת האינטלקטואלית והמשפחתית. פרויקט חייו של סבא גרהרד, אבא של תמר, היה תרגום וביאור כתבי אפלטון שהוא כה העריך. על רקע הנסיבות, גישתה של אמא לתכלית החיים ולסיומם מזכירה את גישתו של סוקראטס. על פי גישה זו נשמת הנפטר ממשיכה להתקיים בקרב אהוביו: "יש הנושאים זרע בנשמותיהם, אף יותר מבגופם; והם יזרעו בנשמת אהובם זרע מכל הדברים הראויים לכך שנשמה תישאם בחובה ותולידם."

הדיאלוג פידון מתאר את סיפור מותו העצוב של סוקראטס. כאשר סוקראטס נשאל, דקות לפני ששתה את הרעל, כיצד הוא מצווה שיגמלו לו טובה. הוא עונה: "בשקדכם על עצמכם תגמלו טובה, לי ולבני ביתי ולכם עצמכם בכל אשר תעשו, גם אם לא תבטיחו זאת עכשיו". אז אני מבטיח שכך נשתדל לגמול לך אמא.

גם כאשר הוצע לו לדחות את שתיית הרעל, סוקראטס נהג בצלילות תוך שהוא לוקח אחריות על חייו. וכך הוא השיב לפונים: "אינני סבור כי כדאי לי לדחות את השתייה מעט קט; אלא לצחוק אהיה בפני עצמי, שאני נאחז ומקמץ בחיים לאחר שאזלו כליל". סוקראטס היה אמיץ וכך גם הייתה אמא שלנו.

לסיום, בשם המשפחה: אולריק – שנפרד מאמא לאחר 49 שנות נישואין; דניאלה ואיתי וילדיהם יעל ויאיר; מיה ואמיר וילדיהם יונתן, אורי ודניאל; ושמרית אשתי האהובה וארבע הבנות: מיכאלה, איילה, טליה ואביגיל, בשם כולם, אני מבקש לומר כמה דברי פרידה אחרונים לאמא שלי:

נוחי על משכבך בשלום אמא יקרה שלנו. אחרי שחווית כמה שנים אחרונות שכללו לא מעט תסכול וסבל, כעת תחזור השלווה לנשמתך והגאווה על כל שהשגת ועל מה שהיית. את תמשיכי להיות חלק מההוויה ומהקיום שלנו ואנחנו מבטיחים לזכור אותך תמיד.