|
איסוף- שלומית רחימפור דברים שזכורים: · בכל יום עצמאות אנחנו יושבים כולם- אבא, אמא שני האחים שלי ואני, סביב הטלוויזיה וצופים בסרט האהוב עלינו- "מבצע סבתא". במהלך כל הצפייה אנחנו חוזרים על משפטים שאומרים בסרט, ואף אומרים אותם את המשפטים לפני שהם נאמרים. המשפט שאנחנו תמיד אומרים הרבה לפני שהוא נאמר-"אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט מגביר". · נוסעת עם מדים ודרגות חזרה לבה"ד 1, הוא מסיים את הקורס היום, הולך על מגרש המסדרים, מקבל את סיכת ענף הזית ומסיים עוד שלב בדרך לקצונה, דרך מדהימה שהופכת אותך לאדם בוגר ואחר. כעת לא אני זו שאלך על מגרש המסדרים אלא הוא, ואני כל כך גאה. ברקע מתנגן לי בראש השיר "השביל הזה מתחיל כאן בין סניף בנק למעין, לא סלול לא תמיד מכוון, השביל הזה מתחיל כאן" (יוצא לאור, אהוד בנאי) · יושבת לראות את הסרט "אפס ביחסי אנוש" ורואה את המשפט: "אתן יודעות איך קוראים לשלישות בבסיס הזה? שלישוק", "ככה תמיד קוראים לשלישות בכל בסיס" ונזכרת בשלוש שנים במשרד קישור-שלישות בצבא, שנה בתור חיילת ושנתיים בתור קצינה, טיפול בחיילים, לשמוע סיפורים, לנסות להבין, לתמוך בחיילות, לקבל הוראות מהמפקד. וסיפור אחד ספציפי שבו החיילת שלי מתקשרת אליי ומספרת לי על הבעיות עם ההורים שלה, ואז אני מבינה את המשמעות והשינוי שעשיתי בתקופה הזאת.
·
חבורה של ילדים בני 14 נוסעים לראשונה בחייהם לארה"ב, למחנה קיץ של
ילדים יהודים. עולם אחר, חיים אחרים, בארץ כולם מתעסקים בהתנתקות
והצעירים שם מתעסקים רק בעצמם. חוויה יהודית אחרת, לראות את היהדות
מעיניים אחרות, אישה עולה לתורה עם טלית וכיפה, מתפללים את כל התפילות-
ברכת הלחם, ברכת המזון והכל בשירה ומוזיקה, מסדר בוקר שבו שרים גם את
התקווה וגם את ההמנון האמריקאי. משחקים כל היום, פשוט עולם אחר לשלושה
שבועות. מחלקים את כל המחנה קיץ ל-2 קבוצות, תחרות של שבוע בה כל אחד
נותן את כל כולו, בסוף התחרות מעלים הופעה שהשקענו בה את כל כולנו,
מעיניים של ילדים בני 14 זה הדבר הכי חשוב בעולם, רוקדים לצלילי השיר
"I believe I can (I can) ( believe מהסרט ( honey *גם השיר "I believe I can fly" תרגום- אני מאמין שאני יכול, אני מאמין שאני אהיה, אני מאמין שאני יודע שהחלומות שלי הם אמיתיים, אני מאמין שאני עומד, אני מאמין שאני ארקוד, אני מאמין שאני אגדל ממש בקרוב, זה מה שאני מאמין. אורות נדלקים, מחיאות כפיים מסביב, ומבחינתי זה כל העולם.
משפטים שמעניינים אותי: · "יש 2 דברים שהם בלתי מוגבלים: היקום והטיפשות האנושית, ואני לא בטוח לגבי היקום" (אלברט איינשטיין) · "ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד" (בראשית)
דמות: בחורה צעירה, בת 24, סטודנטית. אוהבת לצפות בסרטים, לקרוא ספרים, יש לה כמה חברים טובים סביבה. יש לה בן זוג שהיא אוהבת והיא גרה איתו. אוהבת מאוד את המשפחה שלה. סיפור: יום העצמאות, יום חגה של מדינת ישראל, אני וכל המשפחה יושבים סביב הטלוויזיה וצופים בסרט האהוב עלינו- "מבצע סבתא". במהלך כל הצפייה אנחנו חוזרים על משפטים שאומרים בסרט, ואף אומרים אותם לפני שהם נאמרים. אבל כשמגיע ה-משפט, שממשיך להוביל אותנו גם אחרי הצפייה בסרט זה -"אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט מגביר". כשאני נוסעת עם מדים ודרגות חזרה לבה"ד 1, והוא זה שמסיים את הקורס היום, הולך על מגרש המסדרים, מקבל את הסיכה בצורת ענף הזית ומסיים עוד שלב בדרך לקצונה, אני יודעת איזו דרך מדהימה הוא עשה שהפכה אותו לאדם בוגר, ואני יודעת שהוא התאמץ מאוד ופעל לפי המשפט שלנו. כעת לא אני זו שאלך על מגרש המסדרים אלא הוא, ואני כל כך גאה. ברקע מתנגן לי בראש השיר "השביל הזה מתחיל כאן בין סניף בנק למעין, לא סלול לא תמיד מכוון, השביל הזה מתחיל כאן" (יוצא לאור, אהוד בנאי) ואני יודעת שגם כשמגיעים רחוק אסור לשכוח מאיפה באת. אני נזכרת בימי שישי בצהריים אצל סבתא, כולם יושבים במטבח הקטן ואוכלים מסירי הקובה, אוכלים ומתענגים מידיה המדהימות של סבתי, שממלאה כל קובה בהמון אהבה. וישנה פעם אחת שאנו שומעים את מוכר האבטיחים מגיע לרחוב, וסבתי שולחת אותי ואת אחי לקנות אבטיח לשבת, ואנו שני זאטוטים קטנים רצים במעלה המדרגות שלא לפספס אותו, וקונים לסבתא את האבטיח המתוק ביותר, כתודה על כל האהבה שהיא מרעיפה עלינו.
שלומית - הסיפור הכל התחיל בארה"ב, ילדה קטנה ומפוחדת, הגעתי למחנה קיץ של ילדים יהודים. אני קטנה, הכל גדול. הבניינים, המדשאות, חדר האוכל. ואני מרגישה שאני נסוגה לאחור, לא מוצאת את עצמי. הרי מאין באתי? מדינת ישראל כה קטנה, והחדר שלי, המיטה נושקת לארון ובכדי להוציא את הנעליים מהמגירה עלי להזיז אותה. בפעם הראשונה בחיים לבד בלי ההורים. ואז אני נזכרת בקולה של אמא: "אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט מגביר" ואני עוד לא ידעתי איך להתחיל הכי מהר שלי, הרגשתי שזה גדול עליי, אז ניסיתי להתחיל, לאט ובטוח. התחלתי לאט כי הייתי מפוחדת, אולי כי לא האמנתי בעצמי מספיק. חילקו אותנו ל-2 קבוצות, אז, במחנה הקיץ בארה"ב, התחרות הייתה לבחור שיר שאנחנו הכי הכי אוהבים, וילד אחד, כל כך גדול וחסון, החל לשיר את השיר "I believe I can". הוא, שמלא בבטחון עצמי, אליל הבנות, שר את השיר שבראשו האמירה- תאמין בעצמך! ואז הבנתי שאני צריכה להתחיל הכי מהר שלי, כי טוב לי, יש לי הכל, אז למה להתחיל לאט כשאפשר להתחיל הכי מהר? וכבר עבר די זמן, אני נוסעת עם מדים ודרגות חזרה לבה"ד 1, והוא זה שמסיים את הקורס היום, הולך על מגרש המסדרים, מקבל את הסיכה בצורת ענף הזית ומסיים עוד שלב בדרך לקצונה, אני יודעת איזו דרך מדהימה הוא עשה שהפכה אותו לאדם בוגר, ואני יודעת שהוא התאמץ מאוד ופעל לפי המשפט שלנו. כעת לא אני זו שאלך על מגרש המסדרים אלא הוא, ואני כל כך גאה. ברקע מתנגן לי בראש השיר "השביל הזה מתחיל כאן בין סניף בנק למעין, לא סלול לא תמיד מכוון, השביל הזה מתחיל כאן" ואני יודעת שגם כשמגיעים רחוק אסור לעצור, חייבים להגביר את הקצב. הוא לא היה כזה, תמיד היה פסימי והסתכל על הדברים בצורה עקומה. אבל אז קרה המקרה ששינה אותו, אותו יום שבו אמרתי לו שזה הרגע להשתנות או שאנחנו מסיימים את הקשר הזה לתמיד, שאי אפשר להיות תמיד כזה פסימי ולראות הכל כרע, שאני לא יכולה לחיות עם זה יותר, כי אני רואה את העולם בורוד ואני לא מצליחה להבין איך אפשר לסבול כל כך. ואז אחרי שתיקה גדולה הוא אמר: "את האור של חיי, אני אשתנה לפי האור שלך" אני הייתי לו האור, ועודני האור, לומדת להסתכל על הדברים באור חיובי, תמיד חצי הכוס המלאה. אם אלה החיים נחייה, ונחייה אותם על הצד הטוב ביותר. כשחזרנו הביתה, מאותו טקס, קניתי לו מתנה. אופנוע. כלי מסוכן צריך להיזהר אבל תחושת החופש כל כך מיוחדת. כשנתתי לו את המפתח לחשתי לו באוזן: "אני סומכת עליך שתדע גם להאט כשצריך. תזכור שהכי טוב הוא לא הכי מהר. הכי טוב הוא הכי שקול ומנוסה. וכשאתה בהכי הי שלך תזכור שאנחנו אוהבים אותך ומחכים שתחזור אלינו בשלום " הרגשתי סוג של שליחות. תמיד אפשר לנסות חוויות חדשות להגיע רחוק יותר. לא לפחד. צריך להיות מלאים בשאיפות, ובכל פעם שקצת קשה, לעצור, להסתכל סביב, ולהבין, באמת להבין, שתמיד אפשר להגביר, להעצים את היכולות שלך.
*תוספות בעריכת הסיפור
|