|
משפחות שכולות, הנהלת האוניברסיטה, עובדי אוניברסיטה, סטודנטיות, סרט מאז שנפצעתי לפני 20 שנה יש בי רצון עז לראות את הסרט של הפיגוע –שימצאו את הסרט ויראו לי – אם רק הייתי יכולה לראות מה קרה שלב אחרי שלב. אין כזה סרט כמובן. גם לוּ היה הוא לא היה עונה על השאלה שנמצאת בבסיס של התשוקה הזאת. מה קרה לי? וגם – אפשר לומר – זה סרט, באמת סרט מה שקרה לי, מה שקרה לנו, מה שקרה לכל אחד שהיה בפנים, שהיה מסביב. הסרט "במעגל סגור" של היוצרת טל ענבר שהוקרן הקיץ בפסטיבל דוקאביב עוסק בפיגוע שהיה ב-2016 במתחם שׂרונה בתל-אביב. בניגוד לפיגוע שלנו, הפיגוע הזה צולם במגוון זוויות של מצלמות האבטחה של המתחם. הסרט מורכב בעיקר מצילומים אלה וכן מראיונות עם הניצולים. ניר אידלמן שישב מחוץ למקום שבו התרחשו היריות והתבונן על כל מהלכן מבעד לזכוכית נזכר ואומר – אני כבר לא זוכר את כל הסרט וחבל לי. חלק שהייתי בו ואני רוצה לראות אותו as is . אני מזדהה. אז מה קרה לי? מתי מבינים? היה איזה רגע, כשגמרתי לאסוף את מה שחשבתי שהייתה היד שלי שהתנתקה מהגוף ואספתי אותה אל חיקי, אחרי שכבר קמתי מהרצפה, שגמרתי לצרוח, שכבר לא חשבתי שאני מחוברת לכבל חשמלי. היה איזה רגע שאמרתי לעצמי - עומדת שם עם התיק עדיין עליי והיד הימנית מונחת בחיקה של יד שמאל - "אה זה פיגוע". או אולי זה היה הרגע של הישיבה באמבולנס- מולי שוכבת בחורה ארוכת גפיים, בהירה, ועדינה שנפצעה ברגל, לידה יושב פראמדיק ומגיר זיעה. "למה הוא כל-כך מזיע?" חשבתי לעצמי (כנראה מאיבוד הדם לא חשתי בחום של יום השרב ההוא—עוד הסבר של תובנות מאוחרות) – מהחלון הצר שמולי אני רואה את קצות הבניינים האפורים של שדרות בר-אילן אבל בעיקר את השמיים ואת העננים וחושבת – "אני חיה!" וחייכתי, וגם נדמה לי שאמרתי בקול רם – "אני חיה! אני יכולה לראות את העננים!" יותר מאוחר, לכל מי שהגיע לראות אותי במיון של ביקור חולים בשעות הראשונות (לפני שהבינו שהפציעה יותר חמורה והעבירו אותי לעין כרם) אמרתי – "איזה קטעים! נפצעתי בפיגוע". היו אלה הפנים של אחת מהחברות – פנים מזועזעים, של כאב וחמלה --- ששיקפו לי לרגע כמו במראה שזה לא קטעים. אותה פחות הצחיקו השיער השרוף, היד המשותקת, האימה, הניתוק שלי מהאירוע. מתי מבינים את מה שקרה. כי השאלה "מה קרה?" היא כנראה השאלה. תשובה אפשרית היא – נפצעתי בפיגוע. והתגובה תמיד תמיד מכל אדם שלו סיפרתי היא "באמת???" – תגובה שאכן משקפת את אותו הדבר שעליו אני מבקשת לדבר. חוסר האפשרות של העולם, לא רק שלי, להאמין, לתפוס, להבין, לקבל את העובדה האיומה הזאת. שמשהו מחריד כזה קרה. מה קרה? אני לא זוכרת בום. (כנראה שהיה בום). אני לא זוכרת פיצוץ. (כנראה שהיה פיצוץ – יש לי סימן של רסיס שנכנס לתוך הגוף שלי ויצא מתוכו. יש נזק). נשרף לי השיער והיו לי כוויות בידיים ובכתפיים. אני יכולה לזכור ריח של אש, של אבק שריפה. את הבחילה. ניר אידלמן אומר - אני זוכר שהחלטתי במודע להדחיק את האירוע. רק נשאר לי סימפטום אחד - עצבים בכביש. אם מישהו מקלל או חותך אני יכול לרצוח אותו. הוא מוסיף - מסתובבים מלא אנשים עם כל מיני טראומות. במדינה יש מלא טראומות, שאנחנו לא מבינים את זה, אבל מלא אנשים אלימים וזה… זה כאילו יושב להם בוורידים בגלל ש… כל מיני אירועים. -------- הייתי בכנס בהר הצופים לפני כמה שבועות. עם העלייה להר כבר התחילו הנשימות להתקצר, הכיווץ בגוף והנפילה בבטן. החנק בגרון. זה קורה במיוחד בקיץ כשכובד החום והשמיים המאפירים לבוקר שרב מזמנים את הבוקר של ה-31 ביולי 2002. מה קרה לי? התשובה הרפואית – פגיעה בברכיאל פלקסוס, בצבר העצבים שאחראים על כף יד ימין. שניים מתוך השלושה פגועים ללא תקנה. פגיעה באוזן ימין. התשובה היבשה – נפצעתי בפיגוע. הוכרתי כנפגעת פעולות איבה. ויש עוד המון תשובות – חיי השתנו ללא הכר. חיי הוסטו ממסלולם. הם לעולם לא ישובו להיות מה שהיו. עזבתי את עבודתי באוניברסיטה. עזבתי את ירושלים שבה נולדתי. עזבתי את ישראל לזמן מה. וגם – הכרתי את אהוב לבי, התחתנתי, הקמנו משפחה נהדרת, כתבתי דוקטורט. מה קרה לי? אני לא יכולה לקלף תפוז ביד ימיני, לתפור כפתור, לסובב, לאחוז, לחוש במרקמים, בטמפרטורה, ועוד ועוד. מה קרה? האם אדע כשאראה את הסרט איך עלה פתאום כדור אש גדול, ומתוכו עפו מאות מסמרים וברגים, ואיך בני אדם הועפו נזרקו נפלו, ואני בתוכם. איך המגש עף מידי, איך המשקפיים נקרעים מפניי. מי שוכב לידי? מי יושב? כמה מהדרך מהשולחן למסוע הכלים המלוכלכים הספקתי ללכת? מה רואים בסרט? איך קמתי והלכתי יחפה על שברי הזכוכיות. צועדת החוצה אל העולם החדש שלי שהתחיל באותו רגע. איך זה יכול להיות ששני עמים מחוללים זה לזה את הזוועה הזאת כבר כל-כך הרבה שנים? מאות אלפי אנשים שבגופם נושאים טראומות. במעגל סגור. משתוקקים לסרט אחר.
|
