|
שני אזולאי איסוף חומרים- כתיבה לרדיו מקרה מהעבר: עבדתי בקניון באריזונה לפני בערך 5 שנים (כמו ישראלים רבים) ונקלעתי לשיחה אחת מני רבות עם בחור מבוגר (40+) שהיה עם בתו הצעירה. אני לא זוכרת כיצד החלה השיחה כמו שאני לא זוכרת שהבת דיברה כלל, רק עמדה וחייכה אני חושבת. הוא הודיע לי כבר מהתחלה שהוא לא מתכוון לקנות כלום אבל זה לא מנע מאיתנו להמשיך ולפטפט עוד כמה דקות. התברר שהאיש היה טייס צנוע מהסביבה וכשהוא שמע את המבטא שלי התחיל לשאול מאיפה אני וכמה זמן אני נמצאת בארצות הברית. התקופה הייתה לפני חג המולד ולכן רוח החג הורגשה והאווירה עבור המקומיים הייתה מאוד חמימה וסובבת משפחתיות, כנראה שזה מה שגרם לו לשאול במילים אלו שהן הדבר המדויק היחיד שאני זוכרת מהשיחה ״כמה זמן לא ראית את ההורים שלך?״. אני לא זוכרת מה הייתה תשובתי במדויק, אבל מחישוב קל בדיעבד חלפו ארבעה חודשים בערך. אף פעם לא התרגשתי יותר מדי מלהיות רחוקה מהבית או חשתי געגועים- והייתי מחוץ לבית גם לפני וגם אחרי המקרה. בכל אופן את האיש הנחמד עם השם המאוד אמריקאי שאני לא זוכרת- זה העציב מאוד, הוא סיפר לי שבכל שנה הוא מקבל מהעבודה כרטיס טיסה מתנה (או אולי שנים שלושה) לאיזה יעד שירצה על בסיס מקום פנוי והחליט לתת לי כרטיס טיסה כדי שאסע לבקר את ההורים שלי. היה לי קצת קשה להאמין, זה היה הזוי מדי, אבל נתתי לו את המייל שלי ואמרתי לעצמי שמה כבר יכול להיות. יום למחרת חיכה לי בתיבת המייל מכתב קצר, הסבר ו-כרטיס טיסה פתוח לשנה לאן שארצה. דברים שהתרחשו בסביבה לאחרונה:
1. קיבלתי טלפון בשעה מאוחרת, למרות שהסלולרי היה על מצב ״שקט״ התעוררתי מהרטט, זו הייתה החברה הכי טובה שלי שסיפרה לי שחבר שלה הציע לה כרגע נישואים בהפתעה גמורה. 2. אתמול בלילה שמעתי דפיקות חזקות על השער של החצר ואת השכנה שלי צועקת ״זו בתיה זו בתיה״. כשעברתי לגור פה האחיינית שלה אמרה לי שיש לה אלצהיימר. יצאתי החוצה מהדירה והכנסתי אותה פנימה לשטח החצר, היא משום מה הסתובבה סביב הבית מבולבלת.
שיר
https://www.youtube.com/watch?v=pb7KjMTgK-Q
פתגם/סוג של מוטו:
״עדיף להתחרט על משהו שעשעית מאשר על משהו שלא עשית כלל.״
אני מציע הנחת יסוד לחיבור מרכיבי העבודה שלך- סיבה ותוצאה: אם אהבתך אמיתית וקרובה ובאה מנבכי נשמתך, ממה שאתה, התוצאה היא התגברות על הפחד, נתינה, ושמחה גדולה
Gotta Find Peace Of Mind"
I gotta find peace of mind שני אזולאי סיפור "כלחם על פני המים" "הזדמנות שנייה"
היא גרה ביחידת דיור קטנה בברוקלין, לבד, בארץ זרה, אבל זה עדיין מצליח
להרגיש לה כמו בית לפעמים.
היא הכניסה את בתיה לחצר הבתים, השעה הייתה אחת עשרה בלילה, ובתיה
מבולבלת כהרגלה התבוננה לכל הכיוונים ולא הצליחה להסביר מה היא עושה
בחוץ או איך הגיעה אל הכניסה האחורית. אוחזת בידה היא ליוותה את בתיה
במדרגות חזרה לביתה כשזו סיננה ״איזה מזל שאת כאן, אחרת, מה הייתי
עושה?״, זו לא הייתה הפעם הראשונה שבתיה אמרה את זה.
סיפרה שהיא מישראל, שהיא פה לבד, ואוהבת את זה, שהיא הגיעה לפני חצי
שנה בדיוק ולא, לא חסר לה הבית. אבל אדון נוח כאילו לא שמע את זה, או
לא הבין, או אולי בעצם לא האמין. כל מה שהיה לו להגיד היה ״את בטח
מתגעגעת הביתה, כמה זמן ההורים שלך לא ראו אותך? הם לא באו לבקר?״
געגעוע היה ממנה והלאה, אבל הוא המשיך, הוא סיפר לה שהוא טייס בחברה
מקומית ושפעם בשנה הם מקבלים כמה כרטיסי טיסה על בסיס פנוי. הוא אמר
שנשאר לו השנה עוד כרטיס אחד, יהיה צריך לשלם מסי נמל אבל זה בטח לא
נורא, לכי לבקר את ההורים שלך, הם בטח דואגים.
כשחזרה לדירתה באותו ערב פתחה את השער וראתה את בתיה מחזיקה את שלט
המזגן ליד דלת ביתה מנסה להבין מה לעשות איתו. היא שאלה אותה אם היא
יכולה לעזור ובתיה שהייתה מתוסכלת חזרה על המנטרה הקבועה ״אני לא
מבינה...״, הבית של בתיה היה חם כל כך עד שהאוויר שיצא משם חימם את
החצר. בתיה במשך שעות לא הצליחה לכבות את המזגן. אז היא עזרה לה,
החליפה סוללות בשלט וכיבתה את המזגן, הכניסה את בתיה לביתה ונכנסה
ליחידת הדיור שלה. ״עדיף להתחרט על משהו שעשית מאשר על משהו שלא עשית״ היא סיננה לעצמה במטוס ואחר כך גם במונית ואחר כך גם מול הדלת לדירה שלו. כעבור שלושה שבועות, היא הייתה במטוס בדרך חזרה לניו-יורק. הוא ישב לידה, הם אחזו ידיים והיא בהתה בו ישן, בהתה וחשבה בין היתר האם בתיה עוד תזכור אותה. ברור שכן, בסך הכל שלושה שבועות. ומעניין איך היא הסתדרה... זה לא שהיא חייבת הייתה לטפל בבתיה, יש לה משפחה והיא והטוב לב שלה רק נקלעו לשם במקרה. זו בטח קארמה היא חשבה, לא ציפיתי לכלום בתמורה אבל הנה אני כאן, אנחנו, ככה. הם החזיקו ידיים גם כל הדרך משדה התעופה לברוקלין, במונית. הם החזיקו ידיים בשביל הקצר מהרחוב לבית כשכל אחד גורר מזוודה ביד השניה. הם החזיקו ידיים, חזק, כשהיא הרימה את הראש אל מודעת האבל שהייתה תלויה על השער.
לעשות טוב מרגיש טוב וגם: לחם שנשלח על פני המים שב בדרך פלאית לבעליו.
אלברט איינשטיין התקשה לקבל את תוצאותיה של מכניקת הקוונטים כפי שפרש אותן נילס בוהר "בדומה להטלת קובייה", ואמר על כך: "אלוהים אינו משחק בקוביות עם העולם" על כך ענה לו נילס בוהר: "איינשטיין, הפסק לומר לאלוהים מה לעשות". ניסיונו המפורסם ביותר לערער את יסודותיה של מכניקת הקוונטים ידוע בשם הפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן. בעקבות פרדוקס זה התגלתה האפשרות ליצור טלפורטציה קוונטית – העברת מידע קוונטי בשלמותו בין שני אנשים. תופעה זו שימושית בתחום ההצפנה הקוונטית. הפרשנות לתוצאות של מכניקת הקוונטים עדיין שנויה במחלוקת, ולמרות שפרשנות קופנהגן ההסתברותית היא המקובלת והפופולרית מכולם, יש בה לא מעט בעיות (כגון קריסת פונקציית הגל, בעיית המדידה ועוד). במהלך השנים הציעו הפיזיקאים פירושים נוספים, כאשר המפורסם מביניהם הוא פירוש העולמות המרובים של יו אברט, שאחר כך פותח בידי פיזיקאים אחרים, כגון לב ויידמן. בעקבות התפתחות התורה של דה-קוהרנטיות קוונטית, מרבית הפיזיקאים רואים את הוויכוח בין הפרשנויות השונות כפילוסופי בלבד.
"התוצאות של מכניקת הקוונטים קשות לתפיסה והבנה" כותב עורך הויקיפדיה מאחר שרבות מהתוצאות מנוגדות לאינטואיציה שלנו ולניסיון ה"רגיל" בחיי היום-יום. נילס בור הפיזיקאי פרש את התוצאות "בדומה להטלת קובייה" אלברט איינשטיין לא קיבל זאת ואמר : "אלוהים אינו משחק בקוביות עם העולם" ונילס בור ענה לו: "איינשטיין תפסיק לומר לאלוהים מה לעשות" ! אני שואל את עצמי מהו הניסיון הרגיל שלנו בחיי יום יום האם יש לנו הסברים מניחים את הדעת לכל דבר? בסדנת כתיבה לרדיו וטלוויזיה הגישה לי סטודנטית סיפור המבוסס לדבריה על מקרים שקרו במציאות. אני מספר לכם כאן את עקרי הדברים: בתיה הייתה בעלת הבית הגדול בניו יורק שבו התגוררה שירה באחת היחידות. מוזר לקרוא לה ״בעלת הבית״ כי מזה משתמע שהיא ניהלה את העניינים- והיא ממש לא. היה לה אלצהיימר, שירה הייתה עדה להתדרדרות שלה. שתיהן גרו לבד ואף על פי שבני משפחתה של בתיה היגיעו הרבה לביקור, יצא ששירה עזרה לה ברוב הפעמים. ״איזה מזל שאת כאן, אחרת, מה הייתי עושה?" אמרה לה בתיה לא פעם אחת . שירה: אתה יודע , במקום חמלה לזקנה, חשתי מעט קנאה. לשכוח זה כל כך נורא? אם הייתי שוכחת אותו היה לי מקום לכל כך הרבה זיכרונות טובים יותר. הייתי חולמת עליו בלילה , קמה עם גולה בגרון, מסתובבת כל היום כמו אורחת בגלקסיה, עבדתי אז בקניון, מנסה למכור קלישאות בצורת צנצנות קרם למקומיים. תמיד נתתי את המחיר הכי נמוך אף פעם לא לוחצת, מחייכת, סמול טוק, מספרת למה ומאיפה המבטא הזה שלי. מספר: הקניון המה אדם באותו הערב והיא, האורחת, דיקלמה אוטומטית את משפט הפתיחה הקבוע: שירה: (באנגלית)
מספר: היום גם היא לא האמינה לעצמה. שירה: סיפרתי לו שאני מישראל, שאני פה לבד, ואוהבת את זה, שהגעתי לפני חצי שנה ולא, לא חסר לי הבית. אבל אדון נוח כאילו לא שמע את זה, כל מה שהיה לו להגיד היה ״את בטח מתגעגעת הביתה, כמה זמן ההורים שלך לא ראו אותך? הם לא באו לבקר?״ הוא סיפר לה שהוא טייס בחברה מקומית ושפעם בשנה הם מקבלים כמה כרטיסי טיסה על בסיס פנוי. הוא אמר שנשאר לו השנה עוד כרטיס אחד, יהיה צריך לשלם מסי נמל אבל זה בטח לא נורא, לכי לבקר את ההורים שלך, הוא אמר הם בטח דואגים. לא ממש הבנתי מה הוא רוצה. מה פשר פרץ הנדיבות, אבל נתתי לו את כתובת ה-מייל שלי נת כי לא האמנתי שאדם מבוגר עם ילדה מתבגרת יכול להזיק. נוח, שלא עזב את ידה של בתו עד שהוציא עט כדי לכתוב את הפרטים, אמר שישלח לי את הכרטיס עם ההוראות. אמרתי לעצמי כן בטח. חייכתי ונפרדה מהם לשלום.
מספר:
כשחזרה לדירתה באותו ערב פתחה את השער וראתה את בתיה מחזיקה את שלט
המזגן ליד דלת ביתה. היא לא הבינה מה לעשות איתו. הבית של בתיה היה
חם כל כך עד שהאוויר שיצא משם חימם את החצר. בתיה במשך שעות היא לא
הצליחה לכבות אותו . שירה עזרה לה, החליפה סוללות בשלט, ,וכיבתה אותו,
הכניסה את בתיה לביתה ונכנסה ליחידת הדיור שלה. שירה: ״עדיף להתחרט על משהו שעשית מאשר על משהו שלא עשית״ מספר: היא סיננה לעצמה במטוס ואחר כך גם במונית ואחר כך גם מול דלת הדירה שלו. ההזדמנות השנייה שלה אתו... (MY PEACE OF MINDׁ השיר) מספר: כעבור שלושה שבועות, היא הייתה במטוס בדרך חזרה לניו-יורק. הוא ישב לידה, היא בהתה בו ישן, בין היתר חשבה אם בתיה עוד תזכור אותה. ברור שכן, בסך הכל שלושה שבועות. ומעניין איך היא הסתדרה... זה לא שהיא חייבת הייתה לטפל בבתיה, יש לה משפחה. זו בטח קארמה היא חשבה, לא ציפיתי לכלום בתמורה אבל הנה אני כאן, אנחנו, ככה. הם החזיקו ידיים גם כל הדרך משדה התעופה לברוקלין, במונית. הם החזיקו ידיים בשביל הקצר מהרחוב לבית כשכל אחד גורר מזוודה ביד השניה. כשהיא הרימה את הראש ראתה את מודעת האבל שהייתה תלויה על השער. הטלת קוביה תאמרו ? MERCIFUL GOD ? הכל אפשרי. פתוח בעולם שבו לעשות טוב מרגיש טוב, וגם על פי חוקי הקוואנטום הלא מובנים מעשה טוב שעשית כאן מגיע אליך ממקומות שלא פיללת. כרטיס הלוך וחזור להזדמנות השנייה שלך.
שני אזולאי – כלחם על פני המים "התוצאות של מכניקת הקוונטים קשות לתפיסה והבנה" כותב עורך הויקיפדיה מאחר שרבות מהתוצאות מנוגדות לאינטואיציה שלנו ולניסיון ה"רגיל" בחיי היום-יום. נילס בור הפיזיקאי פרש את התוצאות "בדומה להטלת קובייה" אלברט איינשטיין לא קיבל זאת ואמר : "אלוהים אינו משחק בקוביות עם העולם" ונילס בור ענה לו: "איינשטיין תפסיק לומר לאלוהים מה לעשות" ! אני שואל את עצמי מהו הניסיון הרגיל שלנו בחיי יום יום האם יש לנו הסברים מניחים את הדעת לכל דבר? בסדנת כתיבה לרדיו וטלוויזיה הגישה לי סטודנטית סיפור המבוסס לדבריה על מקרים שקרו במציאות. אני מספר לכם כאן את עקרי הדברים: בתיה הייתה בעלת הבית הגדול בניו יורק שבו התגוררה שירה באחת היחידות. מוזר לקרוא לה ״בעלת הבית״ כי מזה משתמע שהיא ניהלה את העניינים- והיא ממש לא. היה לה אלצהיימר, שירה הייתה עדה להתדרדרות שלה. שתיהן גרו לבד ואף על פי שבני משפחתה של בתיה הגיעו הרבה לביקור, יצא ששירה עזרה לה ברוב הפעמים. ״איזה מזל שאת כאן, אחרת, מה הייתי עושה?" אמרה לה בתיה לא פעם אחת . שירה: אתה יודע , במקום חמלה לזקנה, חשתי מעט קנאה. לשכוח זה כל כך נורא? אם הייתי שוכחת אותו היה לי מקום לכל כך הרבה זיכרונות טובים יותר. הייתי חולמת עליו בלילה , קמה עם גולה בגרון, מסתובבת כל היום כמו אורחת בגלקסיה, עבדתי אז בקניון, מנסה למכור קלישאות בצורת צנצנות קרם למקומיים. תמיד נתתי את המחיר הכי נמוך אף פעם לא לוחצת, מחייכת, סמול טוק, מספרת למה ומאיפה המבטא הזה שלי. מספר: הקניון המה אדם באותו ערב והיא, האורחת, דיקלמה אוטומטית את משפט הפתיחה הקבוע: שירה: (באנגלית)
מספר: היום גם היא לא האמינה לעצמה. שירה: סיפרתי לו שאני מישראל, שאני פה לבד, ואוהבת את זה, שהגעתי לפני חצי שנה ולא, לא חסר לי הבית. אבל אדון נוח כאילו לא שמע את זה, כל מה שהיה לו להגיד היה ״את בטח מתגעגעת הביתה, כמה זמן ההורים שלך לא ראו אותך? הם לא באו לבקר?״ כרטיסי טיסה על בסיס פנוי. הוא אמר שנשאר לו השנה עוד כרטיס אחד, יהיה צריך לשלם מסי נמל אבל זה בטח לא נורא, לכי לבקר את ההורים שלך, הוא אמר הם בטח דואגים. שירה : לא ממש הבנתי מה הוא רוצה. מה פשר פרץ הנדיבות, אבל נתתי לו את כתובת ה-מייל שלי נת כי לא האמנתי שאדם מבוגר עם ילדה מתבגרת יכול להזיק. נוח, שלא עזב את ידה של בתו עד שהוציא עט כדי לכתוב את הפרטים, אמר שישלח לי את הכרטיס עם ההוראות. אמרתי לעצמי כן בטח. חייכתי ונפרדה מהם לשלום.
מספר:
כשחזרה לדירתה באותו ערב פתחה את השער וראתה את בתיה מחזיקה את שלט
המזגן ליד דלת ביתה. היא לא הבינה מה לעשות איתו. הבית של בתיה היה
חם כל כך עד שהאוויר שיצא משם חימם את החצר. בתיה במשך שעות היא לא
הצליחה לכבות אותו . שירה עזרה לה, החליפה סוללות בשלט, ,וכיבתה אותו,
הכניסה את בתיה לביתה ונכנסה ליחידת הדיור שלה. שירה: ״עדיף להתחרט על משהו שעשית מאשר על משהו שלא עשית״ מספר: היא סיננה לעצמה במטוס ואחר כך גם במונית ואחר כך גם מול דלת הדירה שלו. ההזדמנות השנייה שלה אתו... מספר: כעבור שלושה שבועות, היא הייתה במטוס בדרך חזרה לניו-יורק. הוא ישב לידה, היא בהתה בו ישן, בין היתר חשבה אם בתיה עוד תזכור אותה. ברור שכן, בסך הכל שלושה שבועות. ומעניין איך היא הסתדרה... זה לא שהיא חייבת הייתה לטפל בבתיה, יש לה משפחה. זו בטח קארמה היא חשבה, לא ציפיתי לכלום בתמורה אבל הנה אני כאן, אנחנו, ככה. הם החזיקו ידיים גם כל הדרך משדה התעופה לברוקלין, במונית. הם החזיקו ידיים בשביל הקצר מהרחוב לבית כשכל אחד גורר מזוודה ביד השניה. כשהיא הרימה את הראש ראתה את מודעת האבל שהייתה תלויה על השער. הטלת קוביה תאמרו ? MERCIFUL GOD ? הכל אפשרי. פתוח בעולם שבו לעשות טוב מרגיש טוב, וגם על פי חוקי הקוואנטום הלא מובנים מעשה טוב שעשית כאן מגיע אליך ממקומות שלא פיללת. כרטיס הלוך וחזור להזדמנות השנייה שלך.
|