|
תגובות
רות לוטן מה עשה הספציאליסט?" היא שאלה שמקפלת בתוכה לא רק תהייה על מה היו מעשיו של אותו האדם המכונה ספציאליסט על פי הסרט, הוא אדולף אייכמן, אלא שאלה שנוגעת למה שהציג הסרט ה'ספציאליסט' ומה עשה לדמויות המרכזיות במשפט. בסרט זה, חווית הצפייה היא חוויה של צפייה באשמה מוחלטת. במשפט בו אשמת העד כה מוחלטת, העד נראה נבוך, מצטדק בטיעונים קלושים ובאורח מביך, אפילו לפרקים מרגיז בפרטים דקדקניים וחסרי כל תכלית. במשפט בו אשמת העד כה מוחלטת, הקטגור נראה גם הוא משעמם, אפילו טכנוקרט לפרקים. במשפט בו אשמת העד כה מוחלטת, גם השופט ממקומו המורם נראה עייף, חסר כריזמה, כמנהל אירוע פרוזאי ורק מנסה לשמור על הסדר. רק ערבול הקולות ברקע לפרקים, מזכיר עד כמה טעון רגשית הנושא, רק תיאורי העדים. המוזיקה, לא ברורה. נראה כי הייתה צריכה להתלוות למשהו מהלך אימים, אך מיקומה התלוש בין קטעי ההפסקות במשפט לא נותן לה משקל ומשמעות. כל אלו, גיבוב מתוכנן שהיה צריך להעביר בנאליות שצפויה הייתה להביא את הצופה לריחוק רגשי. היא לא.
אסיה לביאטוב (מענה לשאלות על הספציאליסט) אייכמן בעל החזות המרתיעה נראה שליו ומוכן לשאלות המופנות אליו. כל כמה שניות קימה, ללא היסוס, כאילו לא יודע אייכמן שחייו עומדים על הפרק. הוא נראה מוכן מראש, נראה כאילו לא קיימת שאלה עלי אדמות שבעזרתה ניתן להתקיל אותו. אולי אפילו בעל תקווה. רק בורג במערכת, כך הוא טוען. ללא חרטה. אמנם אחראי על המשלוחים אבל לא על מה שקורה בסופם של אותם משלוחים. נשמע הגיוני? כנראה שלו כן. הרי כל אחד אחראי על דבר מה אחד, בורג אחר אחראי לגלגל את הגלגל האחר. האוזנר ניצב ונדמה כי יש לו תכנית ידועה מראש. נדמה שתשובותיו של אייכמן ניתנות לצפייה. אפשר לומר שמצטייר מצב של תסריט בו האוזנר ואייכמן הם השחקנים הראשיים והשופט לנדוי הוא הבמאי. המוסיקה ברקע מוסיפה לרעיון הזה. המוסיקה היא אולי הגורם המשמעותי ביותר בהפיכתו של המשפט לסיטואציה דמוית סרט. הרי ההבדל המשמעותי ביותר בין החיים האמיתיים לבין החיים שבסרט הוא "הערות השוליים". הערות שוליים אלה יכולים להיות מוסיקה או דמות חיצונית כלשהי. במקרה זה המוסיקה היא זו שמזכירה לנו שמדובר בסרט. היא לא מופיעה בהכרח בכל הרגעים הדרמטיים ואולי בשל כך היא עושה עבודה מוצלחת יותר. היא מפתיעה ולפעמים נראה שהגיעה מסרט אחר. קולות הרקע של הקהל לעומת זאת בעיני עושות את האפקט ההפוך. הם אלה שמזניקים אותי חזרה אל המציאות. הם אלה שמזכירים לי שעדיין מדובר במשפט שאכן התקיים, שהשופט הוא באמת שופט, שהאנשים והעדים הם אנשים אמיתיים בעלי חוויות אמיתיות עוד יותר ושאייכמן הוא באמת אייכמן.
עדן רטוט
הספציאליסט או אולי בכלל הפציפיסט? כמה פעמים בתולדות ההיסטוריה האנושית יוצא לישראל להשים ידה על פושע נמלט, נאצי, טרוריסט, ומשמיד המין האנושי? ואם נוסיף לכך אלמנט נוסף-משפט פומבי לעיניו החשופות של העולם, הצופה באדיקות וסקרנות רבה בעשיית צדק יהודי? מסתבר שרק פעם אחת. בשנת 1999 הועלה לאקרנים בפסטיבל ברלין סרטו רווי הביקורות והשנוי במחלוקת של הבמאי והיוצר אייל סיוון. הסרט עוסק במשפטו של הנאשם הנאצי אדולף איכמן. עריכת הסרט נעשתה תוך שילובם של קטעים דוקומנטריים מהמשפט המקורי בתוך קותלי בית המשפט, אבל עם, טוויסט" קטן. הז'אנר של הסרט רחוק מאוד מלהיקרא "דוקומנטרי", הסיבה העיקרית לכך היא כנראה לא מקרית. בסרט מופיעים הרבה דמויות שצבועות חזק עם הדגשת קווי אופי חדים וברורים אשר לקהל רגיל הצופה באולם במתרחש בבית המשפט לא היה מאפיין את הנוכחים. יש מסר מובהק שהבימאי מנסה להעביר לצופים, סוג של נקודת מבט חדשה על הנושא, מסקנות שלא בהכרח מתיישבות עם "המיינסטרים" של החברה הישראלית. הספציאליסט- דמות? פרודיה? הקצנה? כותרת אקראית? אי אפשר שלא להבחין בשחקן הראשי בסרט, הלא הוא לא אחר מאיכמן. דמותו מוצגת באופן מנוגד ומפתיע מכל הגדרה כזו או אחרת לו היינו מנסים לתארו בדמיוננו. הגבר המודרני, הרהוט, הנימוסי הנשקף מבעד לתא הזכוכית הייתכן כי כך נראו פושעים במלחמת העולם השנייה? אלו הם האנשים שמנסים למחוק עם שלם? קשה לי שלא להשוות בין הדמויות המככבות זו לצד זו, תפקידה של כל דמות לפאר את השנייה, ישנם הבדלים מהותיים בין הכוכבים יחד עם שילוב של דמיון: הפקיד הזוטר איש ביוקרטיה ובורג במערכת שהתקשורת ודעת הקהל כבר חרצה את דינו, התובע האוזנר אדם חלקלק, עם נאומים כובשים, שמתנכל לנאשם שלא בצדק ומוציא את תסכולו מההערות של השופט כלפיו על הנאשם, והשופט לנדאו שמנסה לקטול את ההתנכלות חסרת התכלית של האוזנר לנאשם. בסרט ישנם קטעים בו מנסה הבימאי להראות או אולי לזעזע בהצגת קווי הדמיון בין האוזנר לאיכמן שנעמדים קרוב בעת הצגתם את המפה, שניהם קירחים לבושים בשחור ולרגע מטשטשת המציאות לעינינו. פסקול הסרט לטענת הבימאי הוצא ישירות מתוך הקלטות, אך כמו שניתן לשער גם כאן אין הרבה מקריות. קולות הסאונד נכנסים במקומות מיוחדים על מנת לגרום בלבול, בהלה, פאניקה,ובעיקר לעורר הרבה רגשות יחד. הסרט שאורכו 123 דקות לא חוסך בפרטים שמחזקים את העברת המסר הרצוי: מדינת ישראל לקחה את משפט איכמן ועשתה לו משפט לדוגמא למען "יראו וירעו", בניסיון לרומם את התדמית המושפלת של היהודים שאחראים לה הנאצים. הסרט כולל כמה "אפקטים מיוחדים" בניהם: צמצום נאום הפתיחה של האוזנר משלושה ימים לדקה, צילומי תקריב רבות של איכמן בעודו כותב לעצמו הערות ועסוק בניירת ומסמכים, עריכת עדויות של עדים כך שחלקם יצטיירו כחלשים, הבולטות שבהם, בעיקר עדותו של אברהם לינדווסר שמנסה להסביר בפירוט מדוע לא התקוממו היהודים לשלטון הנאצי אך הקטע נחתך בעריכה ובמקומו הוא נראה שותק, עדותו של מאייר שמצטייר בתחילת עדותו איכמן כאיש מנומס ומוסרי בעוד שהחלק האחרון על היותו איש אס.אס הושמטה, ועוד רבות אחרות. לסיום, הועלו הרבה ביקורו על הסרט בטענות לזיוף של קטעים מהמשפט, בית המשפט לא הרשיע אותו בטענה כי זה חופש היצירה. יתכן כי המושג "זיוף" יכול פשוט להתחלף עם המושג "הולכת שולל של דעת הקהל"? והאין כל מוסד ממשלתי "מוליך שולל את הציבור"? מהמשטרה, לשר האוצר, לחברות צרכניות כמו סלולארים ואף חברות כבלים וחשמל? במה שונה סיקור של ידיעה כזו או אחרת אשר חושפת גזענות או מובילה לסנסציות בציבור שמתבטא בעליית אחוזי הצפייה בכתבה שחברת חדשות עורכת? האם על כל במאי צריך להצהיר מפורשות על מה ואיך נוצר הסרט? זו סוגיה קשה להכריע בה, בעיקר שמדובר באירוע היסטורי מכונן. דבר אחד בטוח, הסרט אכן ערוך היטב, וזאת לצד כך שהוא מעביר את המסר בבירור. האין זה מה שסרט אמור לעשות, לשקף את חזונו של הבימאי?
סלוואן הסדאיה specialist יושב לו שם בתוך ארון הזכוכית, מפוחד וסמנים של דאגה נראים על פניו. ה"מנהיג" הגדול, הדגול... שלא פחד להרוג מיליונים נראה כמו ילדה קטנה שמחכה לעונש מהוריה אחרי שעשתה דבר שאסור עליה לעשות. הוא מפחד כי הוא מצפה לעונשו, מוות. הוא מפחד כי הוא נזכר בקורבנות שלו..ובמה שעשה להם והנה היום התהפך הגלגל והוא נמצא כ"קורבן", חייו נמצאים בידיהם של הנכדים של קורבנותיו. אולי הוא מצטער? לא הוא לא.. אבל הוא ניסה להוציא את עצמו ממוות כמעט בטוח בכל מיני טיעונים מופרכים ובכל מיני התנהגויות של נימוס.כמובן, בנאדם שמלא בתחושות של פחד ישתמש בכל הכלים שיש אצלו כדי לנוס בנפשו. גם האוזניר הפחיד אותו.האוזניר, האיש עם ביטחון עצום, גאווה ותקווה לנקום את מותם של אבותיו. הוא גרם לאיש שהרג מיליונים להיראות כל כך קטן והתייחס אליו כאל שקרן ובור. מה ששוב מעלה את אייכמן כסוג מסוים של "קורבן". לעומת האוזניר השופט לאנדו התייחס לאייכמן כאל עוד אחד מהמואשמים שלו, נתן לא להשמיע את קולו וביקש מהאנשים שמחו על דבריו בקול רם לשתוק כי הוא לא ייתן לזה לקרות במשפט שלו. ופה עוד פעם אייכמן מצטייר כסוג של קורבן כזה שמזדהים איתו. כן קורבן שהרג מיליונים.. כל צילומי הקלוזפ של אייכמן וגם המוזיקה הרועשת ..שהפריעה לי כל הסרט באה בכדי להציג את הצד הקצת "הזוי" של אייכמן..את הצד של הבנאדם האכזר שנפשו בעצם היא עוד אחד מקורבנותיו.
מאי אבו כלף אודות משפט אייכמן-סרט משפט אייכמן הוא משפט שקשור לקהילה הבינלאומית בכלל, ולעם היהודי בפרט. אין ספק שמדובר באירוע חשוב ומכונן בהיסטוריה המאוחרת של העם היהודי, בגלל, לדעתי, שהמשפט מהווה מעין נקמה נגד המשטר הנאצי, שבא לידי ביטוי בהענשת פושע מתקופת השואה.
אפשר לנתח את הסרט מכמה זוויות, ראשית, אייכמן מופיע בליבוש רשמי עם עניבה דבר שלא טיפוסי בבתי משפט עכשיו בישיבות שהנאשם בהם לא גורמים רשמי\אזרחים פשוטים. ישנה היררכיה וייצוג של המעמדים אפילו בקרב הפושעים, יש "פושע מכובד" ואחר לא. דבר נוסף, הסרט הוא סרט ערוך שהוסיפו לו רקע אודיטורי שכלל קולות של אנשים צועקים, כלבים נובחים והד קולי חזק של מה שנאמר. הרקע האודיטורי הזה עגן את הסרט לתוך מסגרת מסוימת, שמכוונת את הצופה להבין את עמדת העורך, שהיא כמובן נגד אייכמן ובעד העמדתו לדין. הקולות ברקע עוררה רגשות דאגה ובלבול אצלי, עלו לי תמונות וסרטונים בראש על מה שיכול להיות שקרה אז, ואיך אייכמן תפקד בברוטליות והשתמש בכלבים סוערים על מנת להפחיד את האנשים ולגרום להם לציית. ישנה תאוריה שאומרת שאנשים מצייתים יותר קל כאשר הם נחשפים לסיטואציה מפחידה ואחר כך הצד השולט מרגיע אותם, נותן להם הקלה. מחקר זה העיד שהמשטר הנאצי כן השתמש בטכניקה זו על מנת לגרום לאנשים לציית להוראות שלהם יותר בקלות. למרות העובדה שאייכמן אכן מעורב בצורה או אחרת בשואה, דבר שמספיק להאשמתו ולהוצאתו להורג. אלא אני מופתעת למה הוא מצטייר בסרט כקורבן, כמישהו שציית להוראות המפקדים היותר בכירים ממנו, והוא היה חייב למלא את תפקידו. הוא הצטייר, בזכות התגובות שלו, כגורם סביל, חסר אונים ורצון, לא יכול להגיד לא בגלל המשטר הנאצי הדקטטורי. בנוסף, הסרט לא נתן ביטוי אחיד בין הפרקליטות לבין לשכת עורכי הדין שעומדת לצידו ומגינה עליו, דבר שפגע באובייקטיביות של הסרט. בנוסף, ישנו קטע שבו אייכמן רצה לקרוא קטע מתוך מסמך על מנת להבהיר את תשובתו, אלא הפרקליטוט התנגדו לזה עד שהשופט החליט כן לתת לו רק אם זה מסייע להם להבין את התשובה. האוזנר הצטייר בעיניי שבן אדם מאוד חזק ודומיננטי, הוא דיבר בקול בטוח ויציב, השתמש בתיאורים ודימויים יותר ספרותיים שמשכו את תשומת לבי להתרכז במה שהוא אומר. אבל, הוא היה כל כך דומיננטי עד כדי כך שקצת נרתעתי מהגישה שלו ולכן שידר אלי רושם שלילי יותר. השופט משה לנדוי הצטייר בעיניי כאדם רגוע, הוא שלט על הדיון באופן תקין, נתן את הזכות לאייכמן להוסיף ולהבהיר את דבריו על ידי קריאה מתוך טקסט לעומת התגדות האוזנר. לעומת כל ההסטוריה המלאה בפשע של אייכמן, יש לי ביקורת על המשפט כולו שייתכן ועוררו מחלוקת בהתייחסות למהימנות המשפט, וזה נובע מכמה סיבות: במשפט זה האשימו את אייכמן כאילו הוא זה שהיה אחראי על כל מה שקרה, ואף אחד מלבד הוא היה מעורב, כאילו הוא המחליף של הטלר שהתאבד ! לדעתי הם פה חיפשו קורבן כדי להעניש אותו ולסגור את העניין בתוך התודעה ! כל מי שהיה מודע להתרחשויות בזמן השואה והיה בידו יכולת השינוי הינו אשם, האשמה אינה רק אשמת מי שהרגה, אלא גם מי ששתק.
קובי לנקרי איך אייכמן מצייטר בסרט? בסרט "הספציאליסט" מוצג דיוקן של הפושע המודרני. לכאורה מדובר בנאשם שאין ידיו מגואלות בדם, ושאת זממו מבצע ממשרדו. יחיאל דינור מכנה עצמו ק. צטניק, סיון מכנה את אייכמן "ספציאליסט", איש המכתבה והטפסים, בקיא ההגירה והטרנספר. לכל אורך המשפט נראה אייכמן כמי ששם לערך עליון את מהות השבועה והציות לפקודות כאמתלה למדוע לא עזב את תפקידו ושילח אלפי יהודים אל מותם. אני מודה שהתאכזבתי. ציפיתי שיהיה תקיף יותר, חד יותר, אמיץ יותר. אך הדמות שהוצגה הצטיירה כטיפה בים של בירוקרטיה ובורג קטן במערכת. סיון מצייר לצופה שירבוט של פקיד מהוקצע עם מצפון של אם רחמנייה ונאמנות גבוהה לשרשרת ההיררכיה ותכתיבי הארגון, שחש בחוסר אונים להתעמת אל מול מפקדיו, אך עומד בגבורה מול אישומו, ב"כתב האישום הנורא". איך מצטייר לאנדוי? הופתעתי. אין ספק שבתחילה מקבל הצופה את התחושה כי מר ספציאליסט נמצא תחת מכבש של אישומים ומגמה חד צדדית של הדיינים; אך הרגשה זו נעלמת במהירות ונייטרליות תופסת את מקומה. העובדה כי השופט לאנדוי מבקר את התנהלות האוזנר מספר פעמים ומזכיר לו את סיבת המשפט, מראה כי למרות הקושי במעמד זה, עדיין משתדל לאנדוי לקיים משפט נייטרלי ככל הניתן. איך מצטייר האוזנר? איש קטן וקירח, צוואר קצר ועיניים חודרות ומשקפים גדולות מעליהן ניגש אל בימת הנואמים. הוא נראה כחרק קטן, לא מרשים במיוחד במבט ראשון. במהלך הסרט מתגלה לעיני הצופה דמות כאריזמטית המנווטת מערכה אחר מערכה במשפט חייה. נראה היה כי מתנהל דו קרב בין האוזנר לאייכמן, כאשר שדה הקרב הוא מבימת הנואמים אל תא הזכוכית ונשקו של האחד הן העובדות ושל האחר קלשאות שחוקות בדבר אחריות וחוסר אונים. ככל שמתקדם המשפט, החרק הופך גדול ושבע ויריבו חלש ומובס לנוכח ההטחות הרבות והארס הנשלח עם כל תגובה עד לתבוסתו המלאה. מה המסר שנקלט מהסרט? ההליכה העיוורת אחר נהלים וטכניקה פוגעת ביכולת ההכרה העצמית והבנת ההשלכות למעשים אלו. במילים אחרות, הספציאליסט, בתור היותו כזה, שיעבד עצמו לנהלים ונורמות ארגוניות עד שהאמין שבאמת ובתמים שאין הוא אחראי על הרג מילוני היהודים, שכן אם הוא לא היה שם- מישהו אחר היה תופס מקומו.
ביין וותד משפט אייכמן-דמויות ואפקטים: משפטו של אייכמן, הינו המשפט הראשון שחשף לציבור היהודי והעולמי את פרטיה, שלביה והיבטיה של שואת יהודי אירופה. אותו משפט השאיר חותמת בלב כל יהודי, העלה את המודעות בקרב הנוער לשואה ולחשובותיה לעם היהודי מבחינה הסטורית. חותמת זו שהשאיר המשפט השתנתה מעם לאחר והכל תלוי באופן מסגור המשפט ותלוי בעמדות העם. משפטו של אייכמן שארך כל כך הרבה זמן, דרש יחידת חקירה משטרתית מיוחדת, גיוס תקשורתי מקומי ועולמי והשאיר לחלק חשיבות המשפט, ולחלק אחר הסתכלות שונה; שהמשפט התנהל כמשפט ראווה וידוע כבר מהו פסק הדין בסוגייה זו. המשפט סוקר באמצעי תקורשת שונים; רדיו, עיתונות טלוויזיה וכו'. ואחרי זמן מה הופק סרט המתעד חלקים ממשפטו של אייכמן. הסרט מתעד את המתרחש בהסתכלות לא אובייקטית ומראה בבירור את עמדתו של המפיק כלפי המתרחש ואת תחושות העם היהודי כאחד כלפי הנאשם, אדולף אייכמן. הסרט הצליח להעביר לנו מה תפקידה של כל דמות ועמדתה באופן חד משמעי. יתר על כן, העביר לצופים את הדמות ובליווי משמעויות קונוטטיביות לכל הדמות, ובכך יש את התיעוד הלא אובייקטיבי. הסרט שנתפס אצל רבים כסרט תיעודי למשפט, נתפס בעיניי כיצרית אומנות וכמטמיע ומתעד תחשוות כלפי השואה יותר מאשר תיעודו של המשפט ותהליכיו. מאחר וטכניקות הצילום, המשחק בשוטים השונים, שאפרט עליו עוד מעט, מעלה לצופה היהודי תחושה קולקטיביות וגאווה בעצמו שהגיע ממצב שואה להקמת מדינה והעמדת אחד האחראים למשפט. בסרט יש את הדמויות שכל אחת ממוסגרת באופן שונה על מנת להעביר מסר מסוים לצופה. קח לדוגמא את דמותו של הואזנר, התובע המשפטי הראשי, שמטעם תפקידו, הינו נגד אייכמן ורואה שיש להעמידו לדין. אך גם הצופה לא הבין כלום בחלוקת התפקידים במשפט, היה עולה על כך; מאחר והואזנר תמיד הוא זה שהעביר טענות נגד אייכמן, אופן עמידתו העידה על כך שהוא לא סובל את אייכמן. כשאייכמן דיבר הוא עמד, שם את ידו על האגן וכאילו שעוד מעט הוא מתנפל על אייכמן. לדעתי, אותה עמידה מעידה על אי מוכנות לקבל טענת האחר ואפשר לומר שהואזנר לא שמע דבריו של אייכמן באותה מידה שחשב על מה הוא הולך לדבר בועד רגע. כל הזמן הואזנר האשים את אייכמן בהסתמך על חומר הראיות והעדים, ששכל הנראה ידע מה הם הולכים לומר בפרטי פרטים. בנוסף, כשאחד מהעדים אמר משהו לא כהלכה הוא החזיר אותו וכיוון אותו לתשבה שהוא רוצה לשמוע. הוא שמר על קו מנחה בעדויות, לפחות כך מוצג בסרט.הוא מצטייר כמייצג את העם היהודי בשלמותו, למרות שיש עוד תובעים במשפט אך הוא לקח את החלק המשמעותי במשפט כפי שעולה מהסרט. בהפקת הסרט יש שימוש בכל מיני אפקטים שתפקידם להוסיף ולחזק את המימד הרגשי אצל הצופה ולנסות להחזירו לאותה תקופה. או אפילו, לנסות לכפות על הצופה משמעות מסוימת לדברים, במקרה ולואתם דברים יש יותר ממשעות אחת. החזרה על הקולות, כאילו שקול התובע מהדהד בראשם של ניצולי שואה כפי שזכרונות השואה הקשים והמפחידים מהדהדים בראש כל אחד מהם. קולות הלכבים עד עכשיו אני מתלבטת בפירושם; ותסלחו על התיאור, שאותם קולות מסמנות לעודיות אייכמן את המשמעות הקוננוטיבית השלילית המלווה לכלב. ולא אשכח את החזרה על המשפטים שמצד אחד זה מדגיש משפטים שנאמרו ויש לחזרה זו מימד הפחדה, ורדיפת אחרי משהו דבר "הדומה" לרדיפה אחרי רוחות. אנו רואים אייכמן יושב רגוע יחסית, מצטייד בראיות ובספרים, ומסתמך עליהם בל תשובה. אופן עמדתו וישיבתו הזריזות מעידות שאותו אדם בבירור שירת בצבא ושהיה באותה תקופה בעל מעמד גבוה. האמת שאישיותו נחשבת לאישיות חזקה שעומדת במצבי לחץ. אייכמן התמיד לשמוע, לרשום ולעדכן את עורכו במחשבותיו למרות המרחק בין שניהם. עורך דינו של אייכמן לא מושמע בסרט כפי שמושמעות דבריו של הואזנר, ולדעתי זה עוד היבט למה שהסרט אינו אובייקטיבי ומנסה לכפות מסר מסיים ואחיד לצופיו. המשפט נערך במשכן "בית העם" בירושלים בפני השופטים משה לנדוי, ד''ר בנימין הלוי ויצחק רווה. בסרט מראים את דמות שלושת השופטים אך לידוי מקבל את הייצוג הרב וכמעט היחיד בסרט. לדעתי, לינדוי שהתכוון להיות אובייקטיבי לא עמד במטרה ששם לעצמו; בפנייתו לאייכמן אנו מבחינים בכך שהוא בצדו של התובע ולא ניטרלי, וביקש מאייכמן לא להשתמש בעדות בספרם שמולו. לא הבנתי עד כה מה הרע שאייכמן משתמש בספרים, הרי שהתובע משתמש בהם לקדם את המשפט. לציין, שאייכמן צולם בקלוז אפ לעומת התובע שרוב הזמן צולם בלונג שוט, דבר התורם לייחוס תכונות לכל אחד מהם. נכוונה שקלוז אפ וחיתוך המצולם מעיד על המעטה בערכו ושימשו למטרת מיצינות, דבר שלא התאפשר לניצולי שואה בזמנו, אותם ניצולים שהוכרחיו לפעמים להשפיל את מבטם ולא להסתכל על הנאצים בכלל ונותני ההוראה בפרט. יתר על כן, איימכן מצולם במדיום שוט להראות שהוא נמצא בתא, מצדיו יש את השוטרים, מראים שהוא תחת שליטה מלאה של היהודים. לדעתי, הצילום בקלוז אפ מראה את מבטיו של איימכן ש "מבזות" את המשפט ואפשר להבחין בשנאת יהודים בעת דיבורו. הצילום בלונג שוט מעיד שיש יחוס כוח להוזנר, מראה את ליבושו המכופתר ומשקפת את הביטחון העצמי שיש לו. איימכן לא התכחש למעשה לעובדות העיקריות הנוגעות לאירועים הללו, ולא ניסה להטיל ספק באמיתות המסמכים שהעידו על היותו מעורב במעשי הפשע האמורים. אלא שניסה בעקביות להקטין את חלקו של בכל הפרשה הנדונה, ולהציג את עצמו כ'בורג קטן' במנגנון ההשמדה, שנאלץ למלא את הוראות הממונים עליו.
.
|