|
ניצן עגמי סיפור ( הסיפור עבר שינויים בתהליכי אלתור בעריכה גם בטקסט וגם בהקלטת המספר ) בעיניים שלו רואים הכל. משתקפת התמימות והכמיהה לאהבת נעורים. בחיוך שלה רואים הכל. משתקפת התשוקה למבט אוהב של מישהו שיחבק ולא יעזוב. שינקין של שישי בסוף נובמבר. 12:00 בצהריים, השמיים אפורים, ריקים מציפורים, סימנים של גשם עוטפים את הרחובות. הם ישובים אחד מול השני, גופו נצמד לגופה, היא מביטה עליו ברוך, והוא במבט של אהבה. הוא מלטף את פניה ושערה, ושפתיו עוטפות את שפתיה בנשיקה חמה. זה הגיע, אותו ה"זה" שבמשך שישה חודשים הדחיקו אותו, כנראה מהפחד להציף את האמת. היא עוצמת את עיניה, מתמכרת לנגיעות אצבעותיו המטיילות על ידה. אבל הגיע הרגע, ועל "זה" חייב לדבר. שישה חודשים עברו מאז אותה מסיבה. אז בחמישי של אמצע יוני, מבטיהם הצטלבו לראשונה. הוא עמד בפינה עם הגיטרה הצבעונית שנתלתה על גבו, שיערו פרוע, לבוש בחולצת סוף מסלול קרועה וג'ינס רחב, ואז היא נכנסה. בעדינות הזו שמאפיינת אותה, לבושה בשמלה פרחונית קצרצרה, נעלי עקב דקיקות ואודם אדום. הוא כל כך חזק בדרך כלל, מלביש על פניו אדישות שכזו, יודע לשחק את המשחק. אבל דווקא עכשיו, הוא נחלש, מרגיש שיד אלוהים מציירת את הרגע הזה, ובין רגע הופך לשברירי לנוכח אותו ציור מושלם. היא ממשיכה לצעוד, מעבירה את ידה על שיערה הבלונדיני הגולש, ואת פניה עוטף החיוך הזה שלה. "מזל טוב" היא צועקת בהתרגשות ומחבקת את עדי. הוא התקרב גם, ליבו החסיר פעימה, גופו התחמם ובידיו כבר זיעה. "נרים לחיים לכבוד עדי"? אמר בקריצה שובבה שכל כך מאפיינת אותו. העיניים שלו אומרות הכל. הוא לא ידע, שהיא לא נוגעת באלכוהול, חלילה לא מעשנת. את חייה מקדישה לריקוד, יום יום פוגשת את ליזה בסטודיו. מהחיוך שלה הוא הבין שהיא לא מעוניינת, אבל מהחיוך שלה הבין שדווקא כן. היא הושיטה את ידה והובילה לפינת החצר. "טל", גלגלה את שמה והוא התענג למשמע קולה ובעיניים חולמניות השיב "אביב". הלילה הזה הפך להיסטוריה, הם כבר יודעים הכל אחת על השנייה, הוא יודע על איזה צד היא אוהבת לישון, היא יודעת איזה אוכל הוא לא מסוגל אפילו להריח, הוא יודע את הסוד הכמוס על הדר אחותה, והיא היחידה שיודעת מי שבר לשכנים את החלון ברכב. הכל נשמע ורוד, כמעט מושלם. דבר אחד היה סדוק, אפילו פגוע. הלב של טל, זה שאת כל מקומו פינה לאביב, קיבל פעם אחר פעם סטירות קטנות של אכזבה. טל ידעה שזה לא בכוונה, זה פשוט האופי שלו, הוא מכור למוסיקה כנראה יותר משמכור אליה, מאולפן לאולפן, מגיטרה לפסנתר, אבל מה איתה?! הוא לא רצה לפגוע, אבל פגע. והיא, היא שתקה. אילו היה יודע בכמה לילות הלכה לישון עם עיניים רטובות, בטוח לא היה נשאר אדיש. אבל היא לא רצתה לספר, אולי כי ציפתה שזה יצוף מעצמו, שיום יבוא והוא יבין לבדו. במכתב למגירה, כתבה :"אני אוהבת אותך, ובטוחה שאתה אוהב אותי.. אבל תכף, אני אצטרך יותר מזה.. אני אצטרך להרגיש שאתה מסוגל למלא לי חורים שיישאר בהם חלל, אצטרך שתהיה לי יותר ממה שאתה עכשיו. למרות שחשבתי שתבין וקצת תשתנה, וכך אני ארגיש מוכנה להישאר פה איתך, זה פשוט לא קרה..בבקשה אל תפסיק ליצור, לכתוב, להלחין ולשיר.. אבל אני עוזבת, מקווה שיום יבוא ותבין". כל ששת החודשים הללו, הם לא דיברו על "הזה". למרות שהכירו בו מהפגישה הראשונה. הם ידעו שבאמצע דצמבר הסגרירי והאפור, הם יאלצו להיפרד. היא תצטרך לארוז מזוודה גדולה ולהצטרף להורים למקסיקו, במזוודה לא יהיו רק בגדים, אלא חלומות שבורים על עולמות משותפים. שינקין של שישי בסוף נובמבר. השמיים מתכהים, השבת כבר נכנסת. כמה חששו מהרגע הזה. צמרמורות של עצב חלפו מגופו לגופה, היא נשמה אותו עמוק כאילו אומרת לו שלא רוצה שיעלם לעולם. הוא מתבונן בה במבט מתחנן, והיא מסתכלת עליו בעיניים הכחולות החודרות שלה ומחייכת. בחיוך הזה שכל כך מאפיין אותה. "אז זהו?" הוא שואל. "תפסיק, אני אחזור! אהבה לא יכולה למות, אנחנו נדבר כל יום, נדאג להיפגש בחופשות, והזמן, אתה יודע שהוא חולף במהירות". המילים נפלטות משפתיה בקלילות, אבל יש בהן הרבה כאב.. היא חנוקה, ידעה שזה יכול היה להיגמר אחרת. דמעה מתיישבת על עינה הימנית, כאילו מסרבת לצאת לאוויר העולם. היא רצתה להמשיך להיות שם, להרגיש נאהבת, רצתה לעצור את הזמן שבו גופה התפתל בין זרועותיו הגדולות. אבל גם ידעה שהיא צריכה יותר. הוא רצה להמשיך לנשום אותה, לגעת בה. רצה לעצור את הזמן שבו הרגיש בגופה הבוער מתחפר מתחת לשלו. אבל לא ידע שהיא צריכה יותר. יום יום הם דיברו, הוא סיפר על עולמו והיא על עולמה. יומיום שהוא משרטט את פניה בדמיונו, יומיום שהיא עוצמת את עיניה כדי לחוש אותו. כבר חודשיים שעיניו ריקות מתוכן, וששפתיה ריקות מהבעה. חמישי בפברואר. "עברו רק חודשיים" כך כל בוקר הוא קם ומלמל לעצמו, סופר את הימים. הוא מרגיש שהזמן חולף כמו נצח, אך לא נותן לכאב הזה לשרוף אותו, את כל כולו הקדיש למוסיקה, ימים כלילות היה יושב וכותב, שר ומנגן. הוא יודע שבסוף הם ישובו לישון ביחד, יתמכרו לחלומות חצופים ויהפכו לגוף אחד. השעה 10:00 בבוקר, הוא שם שתי כפיות סוכר בקפה. קולות הגשם הדהדו על גג הבית, אפילו השירים שבקעו מהרדיו העידו על יום חורפי שכזה. הוא לא מתעניין בחדשות בדרך כלל, הדיווחים על שוד בדרום, או שביתה במוסדות החינוך מעולם לא עניינו אותו. אבל הפעם, משהו שבה את אוזנו : "תאונה קטלנית במקסיקו, צעירה ישראלית הרוגה ושני פצועים קשה". ואז החלום הפוך לסיוט, עולמו נעצר. אט אט מילות השדרן החלו להזדחל דרך הורידים, כמעט קורעות אותם מגודל ההבנה, מגודל הבשורה, מגודל המכה. לאט לאט כל גופו קרס, הוא רצה למות, רצה לוותר, לא האמין שככה נגמר. ואז, רק אז הכל צף.. הוא פתאום הבין מה שרצתה שיבין מזמן- "אולי היית צריך לנסוע איתה? אולי הייתי צריך לשכנע אותה להישאר?"
העיניים שלו אומרות הכל. העיניים הירוקות שלו כבר לא נצנצו בשמש, הן כבו. החיוך שלה שאמר הכל. השאיר חותם קטן של כתם אודם על הכר, וזה הכל.
במין אבסורד משונה שכזה, דווקא המוסיקה שגזלה אותה ממנו, היא שהעניקה לו נחמה קטנה באובדן. ---- לצרף את השיר---- ניסחתי מחדש את הסיפור תחת נרטיב של סיבה ותוצאה. אשמח לביקורת.
כמו כן, אני אשמח לצרף לסוף הסיפור את השיר המצורף למייל זה.
השיר הוא תוצאה של הסיפור האמיתי שסיפרתי לך, ואכן אחי הוא שיצר ושר אותו.
"אבל גם ידעה שהיא צריכה יותר
אני אצטרך להרגיש שאתה מסוגל למלא לי חורים שיישאר בהם חלל, אצטרך שתהיה לי יותר ממה שאתה עכשיו
למרות שחשבתי שתבין וקצת תשתנה, וכך אני ארגיש מוכנה להישאר פה איתך, זה פשוט לא קרה..בבקשה אל תפסיק ליצור, לכתוב, להלחין ולשיר.. אבל אני עוזבת, מקווה שיום יבוא ותבין".
למה היא מתכוונת בדיוק? עזבי את מה שקרה במציאות למה יכלה הדמות הזאת להתכוון?
אם הוא צריך לדבר אתה על המוסיקה שלו , מה הוא יגיד לה ?
איפה מרכז הכובד ? מה הכי חשוב בסיפור הזה ?
הדמות הזאת הרגישה שהאהוב שלה זונח אותה לטובת המוסיקה, הוא לא נתן לה להרגיש מספיק בטוחה ועטופה באהבתו בשביל להישאר איתו בארץ..היא הבינה שלמרות שהיא אוהבת אותו, מגיע לה יותר, היא לא תצליח לשרוד בלח המשפחה שלה..כי הוא לא ממלא לה את החלל הזה..
מהו לוז המשפחה שלה? ומה הוא יכול להבין אחרי מותה הטרגי?
המשפחה שלה הולכת לעבוד..ופתאום הוא הבין אחרי שמתה את החוסר שלה, ושכנראה היה צריך לשמור אותה חזק לידו, ולא לתת לה ללכת..לגרום לה להרגיש מספיק בטוחה ואהובה לצידו..
אם כך איזו הנחת יסוד ניתן להניח ? מה התוצאה מבחינתו ? ומה הייתה הסיבה לכך?
הסיבה: הוא התעסק והקדיש את חייו למוסיקה, ולמרות שאהב אותה, לא הראה את זה מספיק. דבר שבא לידי ביטוי בכך שלא התעקש שתישאר איתו בארץ. תוצאה: היא נסעה, ומצאה את מותה.
בואי נתיחס רק אליו. מה התוצאה לגביו?
שלחי בבקשה את מילות השיר . רק המילים.
איך לתאר במילים רגשות התעטפו בצללים עכשיו השמיכה כבר חונקת
נסעת רק לכמה ימים לחופים רחוקים עכשיו הדמעה משתלטת
הצחוק שאמר מי זאת טל אם לתאר במילה פשוט נחמה מתגלגלת
עכשיו רוחות נושבות ואת איתן רק תבואי, תגידי אחרת
אפילו לא הספקנו להיות מה שרצינו להיות נשארתי מחבק רק את עצמי רק אתמול צחקנו על תמונות רחוקים בין יבשות עכשיו רוצה להאמין שאת פה איתי.
איך לתאר במילים רגשות נכלאו בסורגים רק את תפתחי את הדלת
אהבת רק לכמה ימים שיהפכו לשנים בתוך תמונה ממוסגרת
תסתכלי עלי תחזיקי את כולם תשמרי קרוב אליך
נמשיך: כתבי דיאלוג קצר. הם משוחחים. היא אומרת לו מה חשוב לה מה חסר לה והוא מדבר על המוסיקה שלו.
טל: אני רוצה שנדבר..בבקשה תהיה לרגע רציני, תנמיך קצת (מוסיקה ברקע).. אביב: על מה? טל; עלינו, עוד שנייה זה מגיע..ואני מתחילה להרגיש לחץ.. אביב: למה?? בואי אני אשיר לך קצת ותירגעי..מה בא לך איזה שיר?? טל: אביב תהיה שנייה רציני, זה חשוב לי! אביב: אז לא שיר?, אז אני אנגן..( אומר בחוסר רצינות וצוחק). טל: אביב תשתוק ותקשיב לי רגע!! אני מרגישה קצת מקום שני, מה קורה??..זה קשה לי ככה, אתה שומע אבל לא מקשיב לי, אתה רואה אבל לא באמת מתבונן ומסתכל בי, הכל קורה מהר מידי..בא לי קצת שנהיה אנחנו, טל ואביב, שנשב ותסתכל לי בעיניים, שבאמת יהיה לך חשוב מה שאני אומרת..כל היום אתה מתעסק במוזיקה, רץ מעיר לעיר, רודף אחרי מפיקים ושדרנים..מה יהיה? אביב: טל, אני לא יודע על מה את מדברת, אני אוהב אותך..כמו שאני אוהב מוזיקה, זה שתי האהבות הכי גדולות שלי בחיים, לא מבין מה הבעיה? מה את מקנאה בפסנתר שלי, בגיטרה?? זה מגוחך..את לא חושבת?! טל: עזוב נו..אתה לא קולט, תחבק אותי. אני אוהבת אותך.
מה קורה כאן ? היא לא מבינה אותו ? הוא לא מבין אותה ? הוא לא מתחשב בה ? היא לא מתחשבת בו ?
הוא לא קולט שהוא מזניח את הכל מלבד המוסיקה, היא מוותרת להיכנס לויכוח כי היא אוהבת אותו..
|