מתן אלגריסי – פלייאוף – לבד על ההר

הוא, כן אותו הוא. הוא זה בני. בחור עקשן, הוא לעולם לא מוותר ותמיד משיג את מה שהוא חפץ בו. בתקופת הצבא, כששוחחנו שאלתי מה הוא מתכנן לעשות עם עתידו, והוא בנונשלנטיות המאפיינת אותו ענה ואמר "אין כל טעם להתעסק במחשבות על העתיד, הכל שברירי ונתון לשינויים", ואני, אני בחור מסודר עם תכניות לעתיד, הסתכלתי עליו בהערצה ותהיתי לעצמי כיצד אפשר שלא לחשוב על העתיד? אולי אני טועה? אולי עליי לנטוש את כל תכניותיי ולדבוק בהווה?

אני זוכר את אותם ימים גשומים בחורף 2009, אז היינו בני 17, עשינו הרבה צרות למורים ובכל זאת הם אהבו אותנו. באותם ימים היינו משחקים כדורסל בשתי קבוצות: נבחרת בית הספר והפועל ירושלים. מדי יום היינו נעים מאימון לאימון וממשחק למשחק. תמיד היינו יחד, יושבים, אוכלים וישנים אחד ליד השני. היינו מעריצים את בראיינט (אותו אידיוט שכמעט הפסיד הכל בשביל סקס עם מעריצה מטורללת) וכשהגיע פלייאוף ה-NBA, שלב ההכרעה של העונה, ציפינו שיזכה בעוד גביע אחד, וכך הוא עשה.

גם לנו היה פלייאוף. שיא חיינו.

היינו יחד בטיול אחרי צבא, באותם ימים החלו לזרום לשוק הטלפונים החכמים אבל אותו זה לא עניין, הוא רצה את השקט שלו, הוא לא רוצה לדבר עם הבית, עם החברים. זאת גם הסיבה שהוא בחר לבסוף להתפצל ולטייל לבד. הוא רצה להנות מהרגע, מהתבודדות ומהמרחק.

עוד לפני הפיצול טיפסנו על הרים, שאני אצליח לשרוד טראקים של 6 ימים? אני? אני אוהב את החופים, את האוכל של אמא ואת המיטה שלי. מה אני צריך לישון באוהל מצ'וקמק כשיש לי אפשרות לישון במלון? הוא דחף אותי לשם, וכל חיי אני אודה לו.

הנופים שראינו בהרי דרום צ'ילה לא ניתנים לתיאור, התחושה הייתה שהנוף מצטייר לנגד עינינו על ידי מכחול ענק של אלוהים. הרי איך רק שם, רק בדרום הרחוק, אפשר לראות את הצבעים הללו? טורקיז מהפנט, ירוק שולט, וחול לבן – אלה הדברים שאני זוכר. אך לו זה לא הספיק. הוא היה הרפתקן ורודף סיכונים, הוא סמך על שיקול הדעת שלו כמו שגזע העץ מחובר ואחוז לשורשיו.

עוד בטרם יציאתנו לטיול, דאגתי שלבני יהיה מוזיקה בנגן הישן שלו, הוא לא הפסיק לזמזם את השיר של דיידו שתיארה את מחשבותיה לחיות לצד הים, לטייל לבד בכל העולם ולחיות בפשטות, אך גם היא ידעה שזהו רק חלום שממנו לא נותר דבר.

כשהגיע רגע הפיצול הפצרתי בבני להמשיך ולטייל איתי והוא לא הסכים... הוא היה כל כך נעול ואטום להגשים את חלומו לטייל לבד.

ב-27 למרץ 2013, קיבלתי שיחת טלפון מישראל, אימו של בני הייתה על הקו "שלום מתן, בני איתך?" שאלה, "לא.. התפצלנו לפני שבוע וחצי" בני לא הודיע להורים על הפיצול, הוא ידע שהם לא יתנו לו יד להמשיך ולטייל לבד.. "מה קרה?" שאלתי מיד, "אנחנו לא מצליחים ליצור איתו קשר כבר שלושה ימים, אתה יודע היכן הוא יכול להיות?", באותו רגע ידעתי. פשוט ידעתי שבני איננו איתנו יותר.

בני מת לאחר שהחליק ונפל במהלך טיפוס על הר הסירו קסטיו שבצ'ילה. הוא נפצע ברגלו ובגבו ומה שהכניע אותו זו עקשנותו. בני יכל להיות כאן היום, אך הוא לא, הוא העדיף להיכנע לאטימותו ונהג בטיפשות. הוא מת לאחר שקפא לילה שלם בשטח פתוח על גבעה קפואה ומושלגת.

פצוע ובודד, בני איננו, בני הגשים את חלומו.

הגשים את חלומו ?...אולי . אבל מה זה שווה כשהוא איננו.

הסיפור יחשף בפורמט של ראיון.  תיחשפנה שתי תוצאות זו לצד זו.

בני משאיר מכתב בכתב כמעט לא קריא שהוא כותב ברגעיו האחרונים בידו קפואה . הוא חש שהשיג את מה שרצה . המכתב הוא ראייה לכך שהתוצאה מנקודת מבטו היא הגשמת החלום.

בראיון מתן מעיד על השקפתו שלו . התוצאה בעיניו היא טרגדיה.

מראיין :

מה גורם לבחור צעיר לקרא תיגר על המוות ? לסכן את חייו בהכרה צלולה .

לפני שבועיים התפרסמה ידיעה על מותו של  בני סיון  על הר הסירו קסטיו שבצ'ילה . בין חפציו נמצא פתק שכתב בעיפרון  בכתב יד לא  קריא כמעט.

"משפחתי היקרה. יודע שלא אשאר לתאר לכם את ההתרגשות שלי גם ברגעים האלה . אני מתאחד עם הטבע סביבי. חלש וקר בקושי מצליח לכתוב. אבל רוחי לא נשברת. החלום שלי הופך למציאות. אוהב בני."

 מתן אתה היית חבר קרוב של בני.

הוא נראה לך שונה אז משאר הילדים?

מה משך אותך אליו?

הוא לא ידע פחד ? לא התחשב ברגישות של ההורים ?

למה לא הצטרפת אליו?