לירון אוחיון  איסוף וסיפור

מציאת הדמות

נערה. לא נשארו לה עוד שיני חלב אך היא עדיין ילדה בנפשה. היא אבודה, מחפשת את עצמה. נוסעת למקומות רחוקים, אולי משם תגיע הישועה. יש קול, שמלווה אותה, הוא בתוכה. היא גדלה איתו, ובלי לשים לב כל צעד שהיא עושה, כל שביל שבו היא בוחרת ללכת, מושפע ממנו. הקול הזה. סבא שלה.

יש לה רק חלום אחד, לשמוע עוד פעם אחת את הסיפור שכל כך אהבה. והיא ידעה, חבל שרק בדיעבד, שהוא היה העץ. היא רק רצתה לומר לו את זה, פעם אחת וזהו.

המסע, החיפוש, ולא החיפוש של העץ כי הוא כבר איננו, אלא המסע שיוביל אותה להגשמה עצמית. הדרך שבה בחרה ללכת היא הדרך שלו, הכל בדרכי נועם, בלי הרבה רעש וצלצולים. צנועה וענווה, שקטה.

אבל שם, ממש לפני העבר השני, היא מועדת. משהו קרה. היא בוחרת להישאר ילדה, לא רוצה להתבגר, לא רוצה ללמוד יותר.

הנחיות:

(קטע מהשיר "אמיתי")

לירון : שמעתי את השיר הזה בדרך לבסיס. כל מילה סימלה לי משהו. זה היה אחרי שסבא נפטר. הייתי קשורה אליו מאד. כל כך רציתי שוב לשמוע את קולו מספר לי סיפורים. איש צנוע שקט קול רך מתנגן.

(קולו של הסבא (שחקן). מספר חלק מסיפור שאת אוהבת)

לירון : "הודו רחוקה" הוא שר, אבל ידעתי שאחרי הצבא אתגבר על הפחד ואצא למסע.

( הדמות הסיפור הסיבה והתוצאה: אהבתו של סבא היא עוצמתה ברגעי משבר וחיפוש עצמי ותובנת דרכה.)

הסיפור

לירון: "תעשה כל יום דבר שמאז ומתמיד מפחיד, היום אתה חי מחר מת, ההווה זה העתיד". המילים הללו, שחרוטות בליבי כל כך חזק, לעולם לא אשכח את אותו הרגע. הייתי חיילת צעירה, בדרכי לבסיס השיר התנגן ברדיו. כל מילה סימלה משהו. התחושה הזו שאפפה אותי, החיבור למילים, למשמעויות. זה קרה אחרי שסבא נפטר. הוא היה דמות להערצה עבורי. כל כך רציתי שוב לשמוע את קולו מספר לי את אותו הסיפור. רק עוד פעם אחת.

קולו של סבא: והעץ אמר: "בוא ילד תטפס על הגזע שלי, תתנדנד"

לירון : "הודו רחוקה" הוא שר, אבל ידעתי שאחרי הצבא אתגבר על הפחד ואצא למסע. סבא היה מאושר, אבל החיוך שהיה על פניו, היה משונה. הוא ניסה להעביר לי מסר.

קולו של סבא: אחרי הרבה זמן הילד חזר שוב "אני מצטער" אמר העץ, "אני סתם גזע כרות זקן, אולי זה טוב בשביל לשבת ולנוח, בוא ילד. שב לך ותנוח." והילד ישב, והעץ היה מאושר.

לירון: נסעתי, נסעתי רחוק בלי דאגות ונתתי לרגש להציף אותי. והוא איתי, בכל צעד שעשיתי, בכל שביל שבו בחרתי ללכת, מנסה ללכת בדרכו שלו. אני לבד, אבל האם זה באמת מפחיד להיות לבד? התבגרתי, או אולי רק חשבתי שהתבגרתי. בעצם, זה כל כך כיף להיות ילדה, בלי דאגות, בלי הרבה אחריות.

הסתובבתי בכפר, ולפתע מוזיקה מוכרת, כאן, באמצע שום מקום, אופרה. נזכרתי ביום ההוא, שבו נסענו לים. האוטו היה לבן וגדול, יכול היה להכיל אפילו את אלוהים, אך אנחנו כולנו הצטופפנו מקדימה בכדי לשמוע את אמי מנסה לשיר שירי אופרה. זהו, הכל מתחבר, השיר הזה התנגן ברדיו בדיוק באותה שנייה, השנייה הזו, שאחותי עלתה לאוטובוס בלשכת הגיוס ואמי בוכה, לא מהתרגשות אלא מעצב, כי סבא נפטר ואנחנו עדיין לא ידענו. כאילו חיכה לה, לאחותי.

הבנתי הכל, פתאום כל החלקים בפאזל התחברו. זה קרה ברגע אחד, בלי שום התראה מוקדמת, אני הבנתי. הוא היה העץ. הוא רצה ללמד אותנו שכל סיום הוא התחלה של משהו חדש, שאין מה לחיות בפחד, שנמשיך לתת ולהעניק, ללא תנאים, ושלא נשכח.

אני ידעתי, הוא רצה שאעבור את כל המסע הזה, לא היה בשביל למצוא את העץ, שכן העץ כבר איננו וזאת ידעתי קודם לכן. זה מסע שבו עלי לבנות את עצמי, לא לפחד מהפחד. להשלים. להמשיך את הדרך שלו, והוא בחר בי.

מה קרה לגעגוע אחרי כל השנים הללו? הוא הפך למטרה. Find what you love and let it kill you,  אחותי אז אמרה כשראתה אותי אבודה. היא טעתה, אני לא אתן לזה להרוג אותי, אני אתן לזה להציף אותי ואמשיך בדרך שלי. ההווה זה העתיד, אף פעם לא הבנתי מה זה באמת אומר. עכשיו זה חרוט בליבי. אני רוצה להיות העץ.