עדי סירי - טיוטה ראשונה  -  קוטרית

איזה מזל שאני קוטרית. לא סתם קוטרית, כזאת שלא עושה הנחות לאחרים בלשמוע את הקיטורים שלה. ינון כל הזמן אומר לי את זה – אבל אני לא נעלבת, כי באותה נשימה הוא גם אומר: "תאמיני לי, רק בזכות זה התחתנו".

הכול התחיל בקורס הוראת מוזיקה שלקחנו ביחד. ינון היה במחזור מעליי, ומעט מבוגר ממני – אני לא יוצאת עם צעירים ממני, והיה בשלב המוזר הזה של החיים. השלב שבו אתה לא בטוח לאן הרוח נושבת, אז אתה עושה "פווו" לשבשבת – פעם ימינה ופעם שמאלה, לפעמים מניח לה לקצת – ובסוף פשוט "זורם". וגם אני הייתי בשלב די דומה לזה. לכל אחד מאיתנו היו בן או בת זוג, ובמקביל התנסינו במסגרות לימודים ועבודה שונות יחד עם הלחץ של קורס ההוראה.

ינון "נעלם" לכמה חודשים וחזר, אבל לא ממש הבחנתי בכך, כי הייתי בסערה הזוגית שלי.

כשהוא חזר, היה עליו להשלים את שיעורי ההוראה עם הכיתה שלנו – מה שייצר לנו הזדמנות ליותר מפגשים אקראיים. הוא תמיד היה נחמד, ותמיד המפגשים האקראיים היו נחמדים - גם אם השיחה ארכה רגעים ספורים בלבד, זה כבר היה מספיק כדי שיחסינו יהפכו לחיוך הדדי של חיבה בכל פעם שאנו מתראים מרחוק.

יום אחד, בתחילתו של סיור לימודי לצפון, ולאחר בערך חודש שלא נתקלתי בינון, הוא הופיע לפני העלייה לאוטובוס ושאל לשלומי בלבביות האופיינית לו: "בוקר טוב! מה שלומך?". "חרא", עניתי, ב"קוּטריות" האופיינית לי. "וואו...טוב, תשמרי לי מקום לידך באוטובוס. אני רוצה לשמוע". עד אז מעולם לא שמרתי מקום למישהו בסיורים הלימודיים, ואם תשאלו אותי – בזכות זה נוצרו הקשרים החברתיים שלי עם החבר'ה בקורס: בכל פעם התיישב לידי מישהו אחר, ודרך השיחה המעניינת הפכנו חברים.  

בכל זאת, משהו באותו יום כנראה שכנע אותי לומר לשני אנשים שהמושב הזה שמור, ובאמת – ינון הגיע כעבור כמה דקות התיישב וחייך. אז סיפרתי לו. סיפרתי לו שנכשלתי כבר פעמיים בבחינת האמצע של הקורס, ושאם אכשל שוב לא יתנו לי להיות מורה למוזיקה; סיפרתי שאני לא מרוצה מדירת השותפים בה אני גרה, וגם לא מהעיר או מהאוטובוסים; וסיפרתי שהחבר ואני נפרדנו בצורה מכוערת – ושהוא עכשיו "אקס". "בקיצור – חרא".

וגם ינון סיפר. סיפר שהוא הפסיד חודשים של שיעורים, פשוט כי הרגיש שהוא חייב לטוס למזרח ולנקות את הראש; סיפר שהוא מחפש איפה לגור עכשיו כי קשה לו עם החזרה לבית ההורים; סיפר שהוא לא נהנה מהלימודים, אבל הוא כבר "תקוע"; וסיפר גם הוא על הקשר הזוגי שהסתיים. כשחושבים על זה – גם לינון היו יותר קיטוּרים מ"לא-קיטורים".

אולי עכשיו זה נשמע כמו "בינגו!" – בחורה ובחור צעירים, שלומדים יחד ומחבבים זה את זה ובמקרה סיימו שניהם קשר זוגי ממש לא מזמן...אבל באותו זמן מה שעבר לי בראש – או יותר נכון, פשוט היה שם – הוא העובדה שישנתי שעה בלבד בלילה קודם לכן, ובעקבותיה הגיעה העייפות. מיד לאחר השיחה עם ינון נפלתי לשינה עמוקה, שבדיעבד התברר כי כללה נגיחות תכופות בכתפו החסונה. ייתכן ושם החלה הקרבה בינינו.

וכך יצא שרק בתום יום הסיור, בדרכנו חזרה לעיר, ינון התפנה לעשות מהלך: "מה דעתך על טיול ביום שני הקרוב?". "יש מצב", עניתי, מהרהרת האם ייתכן שהוא מתחיל איתי – הרי היה נראה לי שהוא "ילד טוב". כך או כך, נתתי לו את מספר הטלפון שלי.

ביום שני בבוקר כבר סיפרתי לחברי הטוב אורן שאני יוצאת לטייל עם בחור מהקורס. "זריזה!", אורן המעצבן אמר. "לא נראה לי שזה בקטע כזה", עניתי, אבל הבטחתי לדווח לו בכל מקרה.

הטיול החל מטר מביתו של ינון, מה שהיה לא אופייני לאופי הלא-פמיניסטי שלי כאשר זה מגיע לדייטים, אבל מה לעשות שהוא גר באזור הררי יפהפה? ובאמת, 5 דקות אחרי תחילתו של מסלול שיצא מסופרמרקט, הגענו לתצפית אל עבר מחצבה ענקית ומרשימה בנופה. נראה לי ששם התחלתי לחבב את ינון. כלומר, לחבב יותר משחיבבתי קודם. אפילו טרחתי לדווח לאורן שהוא צדק ושזה כן "בקטע רומנטי".

כמובן, וכמו ש"יפרמ", אחיו הנחמד של מרפי עובד, עם תחילתה של הזוגיות עם ינון דברים אחרים החלו גם הם להיראות בהירים וטובים: התקבלתי לְעבודה לה ציפיתי זמן רב, עברתי לדירת-חלומות במונחים תל-אביביים, התקבלתי לחוג באוניברסיטה אליו רציתי להתקבל. ולא, לא עברתי את המבחן של הקורס להוראת מוזיקה – אבל כן הפכתי לקצת פחות קוטרית.

לקח שנתיים וגם אמרתי לו ש"אני דווקא כן רוצה להתחתן". והיום – נשואים "טריים", כשינון מוציא אנחה בתגובה לקיטורים שלי על מבחן או על שאין זמן לנקות את הבית, אחד מאיתנו תמיד מזכיר לשני שמקיטורים יכולים לצאת גם דברים טובים.

 מוטי בצהוב שאלה מכוונת.

מה התוצאה ומה הסיבה שגרמה לתוצאה הזאת. כמו כן מהן "הראיות" לכך שאכן בגלל הסיבה הזאת נגרמה התוצאה ? 

התוצאה היא שהבחורה הכירה את מי שלימים הפך לבעלה, והסיבה היא האופי המתלונן שלה - שגרם לשיחה בה שני הצדדים נפתחו והתחברו (או אולי העובדה ששמרה לו מקום? אם לבחור בסיבה "קטנה" יותר).

ה"ראיות" הן שזה היום בו הוא לקח את מספר הטלפון - משם התחיל הצד הרומנטי של הסיפור, והעובדה שהבן-זוג עצמו מציין בכל פעם (בהומור אמנם) שזו הסיבה...לפחות כך בניתי את זה, בכוונה.

אם הוא לא היה נפרד מבת זוגו, האם עדיין האופי המתלונן של הדמות היה יכול לגרום להם להיות ביחד אף על פי שיש לו בת זוג והכל בסדר אצלם?

אני מניחה שזה היה מקרב ביניהם, אבל בלי להפוך אותם לזוג מה אתה מציע? יש משהו בסיפור שכן ניתן לתלות בו את הסיבה?

חשבי על המקריות. היא סיימה מערכת יחסים עם בן זוגה וכך גם הוא

המקריות כסיבה? אפשר לומר זאת?  אם כן, אשנה מעט את העיקר של הסיפור

אכן מקריות היא מרכיב שפועל על כולנו. אבל איזו סיבה נוספת את יכולה להעלות בדעתך ?

אפשר "להקטין" את העניין כולו ולומר שהסיבה היא האופי המתלונן או: שמירת המושב באוטובוס והתוצאה היא שהוא והיא התחילו לצאת. אני פשוט העדפתי להאדיר את זה, לשם הרומנטיקה...

מה קורה לה כשהיא נפרדת מבן זוגה ומה קורה לו?

ברמה הבסיסית - שניהם חוזרים אל "שוק הרווקים" באותו זמן (ואז, ניתן לומר שזו מקריות, כפי שהצעת...)

קשה לי להסתכל על זה בצורה סכמטית, אולי דווקא בגלל שהסיפור הוא ברובו אמיתי - אבל כן, ניתן אולי לקרוא לזה "תזמון" (אף על פי שזה נשמע לי כמו מילה מקבילה ל"מקריות")

מה הוא מרגיש ?  מה היא מרגישה ?  אחרי הפרידות.

רצון בחוויות חדשות, אולי באהבה חדשה - טובה יותר (הם לאו דווקא חשבו אחד על השני בהקשר הזה).

מעולה.

אם כך ניתן לומר שהצורך הזה באהבה חדשה טובה יותר פותח את הפתח לאירועים שיתרחשו בהמשך. כאן גם למזלם נכנסת המקריות . כשהיא שומרת לו את המקום באוטובוס זה נובע מהצורך הסמוי הזה בתודעתה וזו הוכחה שקיים  צורך כזה. אחת ההוכחות. התוצאה בסוף הסיפור  - זוגיות חדשה 

לא הסתכלתי על זה כך, אבל עכשיו זה מסתדר לוגית באמת..

אז לעבודה.

לבנות את כל הספור על שלד הנחת היסוד הזאת.

שיניתי את "לב" הסיפור, כך שכעת המוקד הוא באמת פרידתם מבני הזוג הקודמים וצירוף המקרים.

לא הפרידה היא הסיבה אלא המצב הרגשי שנוצר בעקבותיה הצורך במשהו טוב יותר

 

עדי סירי ספור - קוטרית

איזה מזל שאני קוטרית. לא סתם קוטרית, כזאת שלא עושה הנחות לאחרים בלשמוע את הקיטורים שלה. ינון כל הזמן אומר לי את זה – אבל אני לא נעלבת, כי באותה נשימה הוא גם אומר: "תאמיני לי, רק בזכות זה התחתנו". "זה והעובדה שנמאסנו על האקסים שלנו", אני מזכירה לו, "איזה מזל שזה היה באותו זמן, אה?".

הכול התחיל בקורס הוראת מוזיקה שלקחנו ביחד. ינון היה במחזור מעליי, ומעט מבוגר ממני – אני לא יוצאת עם צעירים ממני, והיה בשלב המוזר הזה של החיים. השלב שבו אתה לא בטוח לאן הרוח נושבת, אז אתה עושה "פווו" לשבשבת – פעם ימינה ופעם שמאלה, לפעמים מניח לה לקצת – ובסוף פשוט "זורם". וגם אני הייתי בשלב די דומה לזה. לכל אחד מאיתנו היו בן או בת זוג, ובמקביל התנסינו במסגרות לימודים ועבודה שונות יחד עם הלחץ של קורס ההוראה.

ינון "נעלם" לכמה חודשים וחזר, אבל לא ממש הבחנתי בכך, כי הייתי בסערה הזוגית שלי.

כשהוא חזר, היה עליו להשלים את שיעורי ההוראה עם הכיתה שלנו – מה שייצר לנו הזדמנות ליותר מפגשים אקראיים. הוא תמיד היה נחמד, ותמיד המפגשים האקראיים היו נחמדים - גם אם השיחה ארכה רגעים ספורים בלבד, זה כבר היה מספיק כדי שיחסינו יהפכו לחיוך הדדי של חיבה בכל פעם שאנו מתראים מרחוק.

יום אחד, בתחילתו של סיור לימודי לצפון, ולאחר בערך חודש שלא נתקלתי בינון, הוא הופיע לפני העלייה לאוטובוס ושאל לשלומי בלבביות האופיינית לו: "בוקר טוב! מה שלומך?". "חרא", עניתי, ב"קוּטריות" האופיינית לי. "וואו...טוב, תשמרי לי מקום לידך באוטובוס. אני רוצה לשמוע". עד אז מעולם לא שמרתי מקום למישהו בסיורים הלימודיים, ואם תשאלו אותי – בזכות זה נוצרו הקשרים החברתיים שלי עם החבר'ה בקורס: בכל פעם התיישב לידי מישהו אחר, ודרך השיחה המעניינת הפכנו חברים. 

בכל זאת, משהו באותו יום כנראה שכנע אותי לומר לשני אנשים שהמושב הזה שמור, ובאמת – ינון הגיע כעבור כמה דקות התיישב וחייך. אז סיפרתי לו. סיפרתי לו שנכשלתי כבר פעמיים בבחינת האמצע של הקורס; סיפרתי שאני לא מרוצה מדירת השותפים בה אני גרה, וגם לא מהעיר או מהאוטובוסים; ובעיקר סיפרתי על כך שהחבר ואני נפרדנו בצורה מכוערת – ושהוא עכשיו "אקס". "בקיצור, לשאלתך – חרא".

וגם ינון סיפר. סיפר שהוא הפסיד חודשים של שיעורים, פשוט כי הרגיש שהוא חייב לטוס למזרח ולנקות את הראש; סיפר שהוא מחפש איפה לגור עכשיו כי קשה לו עם החזרה לבית ההורים; סיפר שהוא לא נהנה מהלימודים, אבל הוא כבר "תקוע"; וסיפר גם הוא על הקשר הזוגי שהסתיים – וששם התחיל כל הרצף חוסר-יציבות הזה.

אולי עכשיו זה נשמע כמו "בינגו!" – בחורה ובחור צעירים, שלומדים יחד ומחבבים זה את זה ובמקרה סיימו שניהם קשר זוגי ממש לא מזמן...אבל באותו זמן מה שעבר לי בראש – או יותר נכון, פשוט היה שם – הוא העובדה שישנתי שעה בלבד בלילה קודם לכן, ובעקבותיה הגיעה העייפות. מיד לאחר השיחה עם ינון נפלתי לשינה עמוקה, שבדיעבד התברר כי כללה נגיחות תכופות בכתפו החסונה. ייתכן ושם החלה הקרבה בינינו.

וכך יצא שרק בתום יום הסיור, בדרכנו חזרה לעיר, ינון התפנה לעשות מהלך: "מה דעתך על טיול ביום שני הקרוב?". "יש מצב", עניתי, מהרהרת האם ייתכן שהוא מתחיל איתי – הרי היה נראה לי שהוא "ילד טוב". כך או כך, נתתי לו את מספר הטלפון שלי.

ביום שני בבוקר כבר סיפרתי לחברי הטוב אורן שאני יוצאת לטייל עם בחור מהקורס. "זריזה!", אורן המעצבן אמר. "לא נראה לי שזה בקטע כזה", עניתי, אבל הבטחתי לדווח לו בכל מקרה.

הטיול החל מטר מביתו של ינון, מה שהיה לא אופייני לאופי הלא-פמיניסטי שלי כאשר זה מגיע לדייטים, אבל מה לעשות שהוא גר באזור הררי יפהפה? ובאמת, 5 דקות אחרי תחילתו של מסלול שיצא מסופרמרקט, הגענו לתצפית אל עבר מחצבה ענקית ומרשימה בנופה. נראה לי ששם התחלתי לחבב את ינון. כלומר, לחבב יותר משחיבבתי קודם. אפילו טרחתי לדווח לאורן שהוא צדק ושזה כן "בקטע רומנטי".

כמובן, וכמו ש"יפרמ", אחיו הנחמד של מרפי עובד, עם תחילתה של הזוגיות עם ינון דברים אחרים החלו גם הם להיראות בהירים וטובים: התקבלתי לְעבודה לה ציפיתי זמן רב, עברתי לדירת-חלומות במונחים תל-אביביים, התקבלתי לחוג באוניברסיטה אליו רציתי להתקבל. ולא, לא עברתי את המבחן של הקורס להוראת מוזיקה – אבל כן הפכתי לקצת פחות קוטרית.

לקח שנתיים וגם אמרתי לו ש"אני דווקא כן רוצה להתחתן". והיום – נשואים "טריים", כשינון מתלונן על שאני לא מרימה את פירורי הקורנפלקס מהרצפה, אני שולפת את ה'קלף': "לפחות אני לא אובססיבית ומכריחה אותך לנקות מתחת למקרר – כמו שרון המיתולוגית. גם כן שרון, אף פעם לא אהבתי את השם הזה...". וכשאני מתלוננת על שהוא מגביר את הטלוויזיה ל-40 בכל פעם שיש משחק כדורגל, הוא עונה: "תגידי תודה שיש קצת אקשן בבית, אני מזכיר לך שכמעט מצאת את עצמך מגדלת ילדים הִיפּים ושתקנים עם מורה לאשטנגה".