לורנס אוליבייה מצטט סונטה 116 של שקספיר:

https://youtu.be/UzgbWOQeCs8

 

Sonnet 116: Let me not to the marriage of true minds 

BY WILLIAM SHAKESPEAr / Laurence Olivier reciting

Let me not to the marriage of true minds

Admit impediments. Love is not love

Which alters when it alteration finds,

Or bends with the remover to remove.

O no! it is an ever-fixed mark

That looks on tempests and is never shaken;

It is the star to every wand'ring bark,

Whose worth's unknown, although his height be taken.

Love's not Time's fool, though rosy lips and cheeks

Within his bending sickle's compass come;

Love alters not with his brief hours and weeks,

But bears it out even to the edge of doom.

If this be error and upon me prov'd,

I never writ, nor no man ever lov'd.

תרגום חופשי שלי:

לא אוכל בפני ברית נפש אמת

להודות בפגמים. אהבה אינה אהבה

אם היא רגישה לתמורות מעת לעת,

או נכנעת למפריד ומאבדת תקווה.

או לא! אות ומופת היא, לעולם נטועה

מול כול הסופות בלתי מעורערת: 

כוכב מאיר לכל ספינה טועה,

שערכו נסתר אף כי מידת רוחקו משוערת. 

לא איוולת זמן הגם שוורוד שפתיים ולחיים

לא יחמוק מטווח להבו של המגל:

אהבה אינה בת שעה שבוע שבועיים,

היא שורדת אפילו את גזרת הגורל.

אם יוכיחו לי שטעות היא והכול כזב,

לא כתבתי כלום ומעולם איש לא אהב.

 

As You Like It, Act II, Scene VII

Jaques to Duke Senior

                          All the world’s a stage,

And all the men and women merely players;

They have their exits and their entrances,

And one man in his time plays many parts,

His acts being seven ages. At first, the infant,

Mewling and puking in the nurse’s arms.

Then the whining schoolboy, with his satchel

And shining morning face, creeping like snail

Unwillingly to school. And then the lover,

Sighing like furnace, with a woeful ballad

Made to his mistress’ eyebrow. Then a soldier,

Full of strange oaths and bearded like the pard,

Jealous in honor, sudden and quick in quarrel,

Seeking the bubble reputation

Even in the cannon’s mouth. And then the justice,

In fair round belly with good capon lined,

With eyes severe and beard of formal cut,

Full of wise saws and modern instances;

And so he plays his part. The sixth age shifts

Into the lean and slippered pantaloon,

With spectacles on nose and pouch on side;

His youthful hose, well saved, a world too wide

For his shrunk shank, and his big manly voice,

Turning again toward childish treble, pipes

And whistles in his sound. Last scene of all,

That ends this strange eventful history,

Is second childishness and mere oblivion,

Sans teeth, sans eyes, sans taste, sans everything.

 

(שקספיר, "כטוב בעיניכם" הוא סיפורו של דוכס טוב שאחיו מדיח אותו מהשלטון ושולח אותו לגלות ביער.

שם הוא חי בחברת קומץ ידידים נאמנים.)

מערכה שנייה תמונה שביעית.

הדוכס המודח:

אתה רואה, לא רק אנחנו לא מאושרים.

בתיאטרון הגדול הזה של העולם, מציגים  מחזות עצובים

.יותר מהמחזה שאנחנו משחקים בו

 

     :ג'ק ממלוויו של הדוכס

כל העולם במה                      

וכל הגברים והנשים שחקנים בעצם

יש להם כניסות ויש להם יציאות  

ואדם בימי חייו משחק הרבה תפקידים,

הוא מציג שבע תקופות בשבע מערכות. בהתחלה, התינוק,

צווח ומקיא בזרועות המטפלת.

אחר כך התלמיד הבכיין עם הילקוט

ופרצוף של בוקר זורח, זוחל כמו חלזון

באי רצון לבית הספר. ואז המאהב,

גונח כמו כבשן רותח, בשיר נכאים

שחיבר על  גבותיה של אהובתו. אחר כך חייל,

מלא שבועות משונות עם זקן של ברדלס

רגיש לכבודו וממהר לריב,

רוצה להתפרסם ועושה רוח

אפילו בלוע התותח. ואז השופט,

עם כרס עגולה ומפוטמת

מרופדת בבשר שוחד של הודו מסורס

עיניו חמורות סבר וזקנו מטופח על פי צו האופנה

שופע תקדימים אמרות כנף וחידושים

כך הוא משחק את תפקידו. במערכה השישית

הוא הופך להיות זקן מגוחך ועלוב

עם משקפיים על החוטם

וחבילת סמרטוטים מתנדנדת לו בצד

מכנסיו השמורים היטב מימי צעירותו ענקיים עכשיו

תלויים על גפרורי שוקיו, וקול הבס שלו מתחיל לזייף

.וחוזר אל הקול הגבוה הילדותי הנשמע כמו שריקה בצינור חלול

והמערכה האחרונה המסיימת את ההיסטוריה המוזרה והעשירה הזאת

היא ילדות שנייה ואובדן הזיכרון

בלי שיניים, בלי עיניים, בלי טעם, בלי כלום.