לורנס אוליבייה מצטט סונטה 116 של שקספיר:

https://youtu.be/UzgbWOQeCs8

Sonnet 116: Let me not to the marriage of true minds 

BY WILLIAM SHAKESPEAr / Laurence Olivier reciting

Let me not to the marriage of true minds

Admit impediments. Love is not love

Which alters when it alteration finds,

Or bends with the remover to remove.

O no! it is an ever-fixed mark

That looks on tempests and is never shaken;

It is the star to every wand'ring bark,

Whose worth's unknown, although his height be taken.

Love's not Time's fool, though rosy lips and cheeks

Within his bending sickle's compass come;

Love alters not with his brief hours and weeks,

But bears it out even to the edge of doom.

If this be error and upon me prov'd,

I never writ, nor no man ever lov'd.

תרגום חופשי שלי:

לא אוכל בפני ברית נפש אמת

להודות בפגמים. אהבה אינה אהבה

אם היא רגישה לתמורות מעת לעת,

או נכנעת למפריד ומאבדת תקווה.

או לא! אות ומופת היא, לעולם נטועה

מול כול הסופות בלתי מעורערת: 

כוכב מאיר לכל ספינה טועה,

שערכו נסתר אף כי מידת רוחקו משוערת. 

לא איוולת זמן הגם שוורוד שפתיים ולחיים

לא יחמוק מטווח להבו של המגל:

אהבה אינה בת שעה שבוע שבועיים,

היא שורדת אפילו את גזרת הגורל.

אם יוכיחו לי שטעות היא והכול כזב,

לא כתבתי כלום ומעולם איש לא אהב.

        כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְּלוּיָה בְּדָבָר,

        בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה;

        וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר,

        אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם.

                                 משנה אבות ה טז

                                                                                   Shall I compare thee to a summer's day?                  Sir Patrick Stewart sonn18

Shakespeare in the original pronunciation - Ben Crystal

Shall I compare thee to a summer’s day?
Thou art more lovely and more temperate.
Rough winds do shake the darling buds of May,
And summer’s lease hath all too short a date.
Sometime too hot the eye of heaven shines,
And often is his gold complexion dimmed;
And every fair from fair sometime declines,
By chance, or nature’s changing course, untrimmed;
But thy eternal summer shall not fade,
Nor lose possession of that fair thou ow’st,
Nor shall death brag thou wand'rest in his shade,
When in eternal lines to Time thou grow'st.

So long as men can breathe, or eyes can see,
So long lives this, and this gives life to thee.

סונטה 18  ליום קיץ להשוות אותך?

ליום קיץ אותך להשוות?

אתה עדין יותר ושקול

את פרחי מאי יטלטלו הרוחות

ולעונת הקיץ יש גבול

לעיתים תבער עין השמיים

ואז יכהה זהבה וישנה צבע

היפה ביותר יפה רק בינתיים

ידעך פתאום או כדרך הטבע

אבל בקיץ שלך נצחית הפריחה

לא תאבד בה שלמות הפלא

המוות גם הוא לא יעיב על אורך

כי לעד תזהרנה השורות האלה

כל עוד נשימה באדם ועין טובה

As You Like It, Act II, Scene VII

Jaques to Duke Senior

                          All the world’s a stage,

And all the men and women merely players;

They have their exits and their entrances,

And one man in his time plays many parts,

His acts being seven ages. At first, the infant,

Mewling and puking in the nurse’s arms.

Then the whining schoolboy, with his satchel

And shining morning face, creeping like snail

Unwillingly to school. And then the lover,

Sighing like furnace, with a woeful ballad

Made to his mistress’ eyebrow. Then a soldier,

Full of strange oaths and bearded like the pard,

Jealous in honor, sudden and quick in quarrel,

Seeking the bubble reputation

Even in the cannon’s mouth. And then the justice,

In fair round belly with good capon lined,

With eyes severe and beard of formal cut,

Full of wise saws and modern instances;

And so he plays his part. The sixth age shifts

Into the lean and slippered pantaloon,

With spectacles on nose and pouch on side;

His youthful hose, well saved, a world too wide

For his shrunk shank, and his big manly voice,

Turning again toward childish treble, pipes

And whistles in his sound. Last scene of all,

That ends this strange eventful history,

Is second childishness and mere oblivion,

Sans teeth, sans eyes, sans taste, sans everything.

מתוך סרט משנת 1936 החל בדקה 42:50

https://www.youtube.com/watch?v=wFChichBoPI

סופי סטון מלווה את המונולוג בשפת הסימנים

https://www.youtube.com/watch?v=NbIOZZy54EM

 

(שקספיר, "כטוב בעיניכם" הוא סיפורו של דוכס טוב שאחיו מדיח אותו מהשלטון ושולח אותו לגלות ביער.

שם הוא חי בחברת קומץ ידידים נאמנים.)

מערכה שנייה תמונה שביעית.

הדוכס המודח:

אתה רואה, לא רק אנחנו לא מאושרים.

בתיאטרון הגדול הזה של העולם, מציגים  מחזות עצובים

.יותר מהמחזה שאנחנו משחקים בו

     :ג'ק ממלוויו של הדוכס

כל העולם במה                      

וכל הגברים והנשים שחקנים בעצם

יש להם כניסות ויש להם יציאות  

ואדם בימי חייו משחק הרבה תפקידים,

הוא מציג שבע תקופות בשבע מערכות. בהתחלה, התינוק,

צווח ומקיא בזרועות המטפלת.

אחר כך התלמיד הבכיין עם הילקוט

ופרצוף של בוקר זורח, זוחל כמו חלזון

באי רצון לבית הספר. ואז המאהב,

גונח כמו כבשן רותח, בשיר נכאים

שחיבר על  גבותיה של אהובתו. אחר כך חייל,

מלא שבועות משונות עם זקן של ברדלס

רגיש לכבודו וממהר לריב,

רוצה להתפרסם ועושה רוח

אפילו בלוע התותח. ואז השופט,

עם כרס עגולה ומפוטמת

מרופדת בבשר שוחד של הודו מסורס

עיניו חמורות סבר וזקנו מטופח על פי צו האופנה

שופע תקדימים אמרות כנף וחידושים

כך הוא משחק את תפקידו. במערכה השישית

הוא הופך להיות זקן מגוחך ועלוב

עם משקפיים על החוטם

וחבילת סמרטוטים מתנדנדת לו בצד

מכנסיו השמורים היטב מימי צעירותו ענקיים עכשיו

תלויים על גפרורי שוקיו, וקול הבס שלו מתחיל לזייף

.וחוזר אל הקול הגבוה הילדותי הנשמע כמו שריקה בצינור חלול

והמערכה האחרונה המסיימת את ההיסטוריה המוזרה והעשירה הזאת

היא ילדות שנייה ואובדן הזיכרון

בלי שיניים, בלי עיניים, בלי טעם, בלי כלום.

Richard III - Scene 3

Ian McKellen

https://www.youtube.com/watch?v=pjJEXkbeL-o

Now is the winter of our discontent

הנה עכשיו הפך חורף קודר

לקיץ  נהדר

בשמש  הזה של יורק

וכל העננים שרבצו על בתינו

עמוק בלב האוקיינוס נקברו

עכשיו ראשינו עטורים זרי ניצחון

כלי המשחית שנהרסו 

הפכו למַצֵּבוֹת זיכרון

הלמותם הנוקשה של תופי מלחמה

הפכה למִקְצְבֵי חגיגות עליזות

מצעדים קשוחים למֶחֱווֹת מעודנות.

אל המלחמה הזועם

החליק את פניו הגרומים

ועכשיו במקום לדהור על סוסי קרב מזוינים

להחריד את נשמתו של  אויב אכזר

הוא מְכַרְכֵּר ומרקד בְּחַדְרָהּ של גברת

לצליליה של לוטה מעוררי זימה.

אבל אני שצורתי לא מתאימה כל כך

לתעלולי ספורט

וגם לא  בנוי לחיזורים אחרי מראה

אני שצולקתי בגסות

וְחָסֵר אני הוד אהבהבים

לדילוגים עם נימפה מופקרת

אני שנחסך ממני התואם הנעלה הזה

שהטבע המתנכר גזל ממני

דפוק לא גמור נשלחתי בטרם עת

לנשום את העולם הזה

חצי עשוי, בצמצום

וגם זה באופן מרושל ולא אופנתי כל כך

שכלבים נובחים עלי.

אני,  בזמנים האלה 

של ציוצי שלום רפים

לא יכול לשמוח

ולא יודע איך להעביר את הזמן

אלא אולי לעקוב אחרי הצל שלי בשמש

ולשורר שירים על העקמומיות שלי.

ולכן כיוון שאינני יכול להיחשב לִמְאַהֵב

כדי לשעשע את הזמנים הברוכים האלה

אני נחוש בדעתי להיות מנוול

ולשנוא את ההנאות הבטלות של אלה הימים.

רקמתי תכניות רמזים על סכנות

בנבואות הזויות, דיבה וחלומות

להשניא את אחי קלרנס על המלך.

ואם המלך אדוארד אחי הוא תם וישר

כמו שאני מתוחכם שקרן ובוגדני

כבר היום קלרנס ייעצר בגלל נבואה

הרומזת שאחד גימל  מיורשי אדוארד

יהיה רוצח ילדיו.

שקט מחשבות צלולנה אל נשמתי. הנה קלרנס בא.

אחי ! יום טוב!  למה חיל המשמר מלווה אותך?

המלט

https://www.youtube.com/watch?v=SjuZq-8PUw0

To be or not to be - Kenneth Branagh

    To be, or not to be, that is the question:

    Whether 'tis nobler in the mind to suffer

    The slings and arrows of outrageous fortune,

    Or to take arms against a sea of troubles

    And by opposing end them. To die—to sleep,

    No more; and by a sleep to say we end

    The heart-ache and the thousand natural shocks

    That flesh is heir to: 'tis a consummation

    Devoutly to be wish'd. To die, to sleep;

    To sleep, perchance to dream—ay, there's the rub:

    For in that sleep of death what dreams may come,

    When we have shuffled off this mortal coil,

    Must give us pause—there's the respect

    That makes calamity of so long life.

    For who would bear the whips and scorns of time,

    Th'oppressor's wrong, the proud man's contumely,

    The pangs of dispriz'd love, the law's delay,

    The insolence of office, and the spurns

    That patient merit of th'unworthy takes,

    When he himself might his quietus make

    With a bare bodkin? Who would fardels bear,

    To grunt and sweat under a weary life,

    But that the dread of something after death,

    The undiscovere'd country, from whose bourn

    No traveller returns, puzzles the will,

    And makes us rather bear those ills we have

    Than fly to others that we know not of?

    Thus conscience doth make cowards of us all,

    And thus the native hue of resolution

    Is sicklied o'er with the pale cast of thought,

    And enterprises of great pith and moment

    With this regard their currents turn awry

    And lose the name of action.

 

להיות או לא להיות זאת השאלה

לשאת באצילות  פגיעת חיצי גורל  אכזר

או לצאת למלחמה מול ים המצוקות, לסיים אותן במרד.

למות, לישון, לא עוד, לחשוב שבשֵּׁנָה נסיים את כאבי הלב

ואת כל אותם חוליים שמוריש לנו הטבע

זה פתרון שהיינו חפצים בו מאד: למות, לישון:

לישון, אולי גם לחלום: אה, הנה המכשול:

כי בִּשְׁנַת המוות הזאת איזה מן חלומות נחלום

אחרי שנפטרנו מהריגוש האנושי

לא נדע, וכך נמשיך לצבור אסונות בחיינו הארוכים

לשאת את לעג הזמן והצלפותיו

את עוולות המדכאים, גסותם של גבוהי הלב

ייסורי אהבה דחויה, עינויי דין

עזות מצחם של פקידים והבוז

שסופגים בסבלנות עילאית השווים פחות.

כשאדם יכול להכריע את הדיון בפגיון

למה לו לסבול את החבילה הזאת

להיאנק להזיע תחת חיים מאוסים

אם לא מפחד מה שצפוי לו אחרי המוות

זו ארץ נוכרייה שממנה אף נוסע לא חזר

חידה מבלבלת, בגללה נעדיף לסבול את כל החוליים האלה

מאשר לברוח אל הלא ידועים לנו

כך הקול הפנימי הופך את כולנו לפחדנים:

וההחלטה העומדת בפנינו נחלשת

נצבעת בגוון של מחשבה חיוורת

יוזמות גדולות מאבדות כך בן רגע את מהותן  

משנות את מהלכן ומתעקמות

מאבדות את השם: "פעולה"

                                               תרגום מוטי ברכאן