לילה

שָׁקֵט.

את ישנה עכשיו,

מִן לילה קר, כהה, בלי אף כוכב,

עיני הפעורות אינן רואות דבר.

הקירות הולכים ומתרחקים,

ומסביב הכל שחור ואין סופי.

אוזני שומרות נשימותיך הקצובות

אחת ועוד אחת, אני סופר,

זה זמן אחר שאת עכשיו צועדת בין צלליו

הלילה זה אני שמאחר לבוא אליו.

אחת ועוד אחת, נשימותיך ממלאות את החלל,

אני משגיח על הסדר, לוחש

את שמך

משמיע לחש השבעה עתיק,

שמגונן על חלומך,

וגם את שמי,

אל תוך אוזנך, בהבל רך אני מתיך,

יוצק אותו אל בליל חלום

שבו את שטה לבדך.

אני רוקח כאן כישוף למענך.

איני רואה אותך, אבל

שנתך נוגעת בי, עוטפת,

אורגת רשת הנפרשת מתוכך,

אוספת אותי אל עולמך.

יד זהירה אני מניע אל שפתיי

המבקשות לטעום שוב את גופך

וריח שבישמת אותי –

אתמול, או רק לפני דקה,

אין אופק כאן, וגם לא זמן,

עורך מרטיט להרף בתנועה רכה,

אני שוכב ללא תנועה,

טועם עדות.

רגלך החלקה צמודה אל זו שלי

עורי רטוב עדיין, זמן קצר עבר,

ובתוכך דבר ממני גם נשאר.

בעוד שנים רבות הבוקר יעלה

קירות החדר יתכווצו

מאור עיני יחזור.

את תחייכי אלי חיוך שימלא

את החלל המצומצם שבין שנתך לערותי

ותמה מלאכתי. כבר אור.