כלי עזר בכתיבה – הנחת יסוד
(ספר מומלץ: "אומנות הכתיבה הדרמטית" מאת
ליוש אגרי)
נסתכל באופן
כללי על תהליך הכתיבה-הפקה דרך כמה מבנים אפשריים:
1. מבנה חופשי: זרום עם מה שיוצא. אם זה מתקבל. הגישה
הטבעית שלך באופנה.
2. מבנה מסודר: התחלה, אמצע, סוף. לכל פרק במבנה כזה
יכולים להיות שלבים של
התפתחות.
3. מבנה אסוציאטיבי.
***(ראה הדגמות בסיפור "הגולגולת" בהמשך.)
בכל האפשרויות האלה, בנוסף ל"מה"
שאתה אומר, חשוב ה "איך": כמות החומר, קצב וסגנון. גם אם תאמר
דבר חשוב אבל תחזור על עצמך בסגנון וקצב משעממים אתה עלול לאבד את המאזין\צופה
שלך.
הנחת יסוד
הנחת היסוד היא כלי עזר טוב שבאמצעותו נוכל לכוון
ולמקד את עבודתנו ולא משנה באיזו גישה או מבנה נבחר.
את האבחנה של הנחת יסוד עשה בתחום הדרמה ליוש אגרי
ושיטתו יכולה להועיל לנו גם בכתבות רדיו וטלוויזה וכל כתיבה אחרת.
הנחת יסוד היא תזה.
מעשה מסוים או רגש מוליכים לתוצאה מסויימת. אפשר לנסח זאת כמשפט תנאי:
"אם א' אז ב' ".
במחזה"רוחות" של איבסן הנחת היסוד שאגרי מצא
היא:"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה".
במחזה "אותלו" של שיקספיר הנחת היסוד היא:
"קנאה חולנית סופה מוות".
ב"רומיאו ויוליה" – "אהבה עזה
ממוות".
השימוש בהנחת יסוד בכתיבת כתבה
במסגרת תפקידנו ככתבי תרבות של הרדיו
צפינו בסרט. עלינו לכתוב ביקורת קצרה
באורך של כדקה.
בסרט הזה לא מצאנו הרבה
"אקשן" , קצב, צילומים מרהיבים, או עריכה מהירה. לא הייתה בו רומנטיקה, או אלימות כפי שהורגלנו
לה. הסרט שהופק בהוליווד אינו מייצג את מאפייני רוב הסרטים המופקים שם. אפשר לומר שהסרט קצת " אולד פיישן".
וגם לא סיפור גדול.
מצד שני ראינו משחק מרשים של הנרי
פונדה. משחק פשוט, טבעי , אנושי.
שם הסרט "הזהב של יולי" .
ננסה לחפש איזו תיזה - הנחת יסוד,
על סמך הנתונים האלה כדי לגבש קו
רעיוני שיעזור לנו בכתיבת הביקורת. ראשית אהבנו את הסרט. כשמו כן הוא בגלל המשחק הנפלא והכן של
פונדה. אך הוא עלול להחשב לסרט משעמם בגלל
מרכיבי הסרט האחרים. חסרה כאן איזו
התחשבות או התאמה למה שהורגלנו לראות בעשורים האחרונים. זה לא קל .
הנה כבר יש לנו משפט פתיחה שהוא
(זוכרים את עמוס עוז והתיחסותו לפתיחה?) ההסכם שלנו עם המאזין. המשפט שירמוז למאזין מה הכיוון שאליו הביקורת
חותרת.
המשפט יהיה: "הזהב של יולי"
אינו סרט קל לצפיה . לא בגלל מה שיש בו אלא בעיקר , בשל מה שאין בו".
כעת באופן אינטואיטיבי ומתוך הכרת
הסרט על מרכיביו עולה תזה אפשרית:
תזמור מינימליסטי של רוב מרכיבי
היצירה עוזר לנו להדגיש את המרכיב שבו רצינו להתמקד.
או: המרכיב האנושי, הכן והפשוט,
מרשים יותר מכל גינוני הטכנולוגיה החדשניים.
ובמקרה הזה המרכיב שבו רצינו להתמקד
יהיה משחקו הפשוט, האנושי והטבעי של הנרי פונדה.
אם נדע גם לתמצת את סיפור הסרט
לשלושה\ארבעה משפטים (השורות המודגשות)
נקבל:
"הזהב של יולי" אינו סרט קל
לצפיה . לא בגלל מה שיש בו, אלא, בעיקר , בשל מה שאין בו". אין בו – לא קצב
מסחרר ולא "אקשן", לא רומנטיקה ולא אלימות של ממש. בקיצור - הסרט הוא בעצם נטע זר בנוף ההוליוודי של היום.
פונדה הוא מגדל דבורים החי בבדידות עם שתי נכדותיו. אשתו מתה, בנו בכלא , כלתו
מסתובבת מסוממת הרחק מבנותיה. שני חוליגנים מאיימים על שגרת חייו ואחות רחמניה –
על הבועה הרגשית שבתוכה הוא מתבצר. רוב הזמן הוא עסוק עם הדבורים שלו. אז
סיפור גדול אין כאן. מותר להניח שאת המעט הזה יבקש הבמאי לרפד בצילומים מרהיבים ,
למשל, או בעריכה מהירה. אבל ויקטור נונייז מעדיף להתרכז בפונדה: בתנועותיו, במחוות
שלו, במבטיו, בדרך דיבורו האיטית. הוא אינו ממהר, הוא לא מבקש להדהים, או להרשים
אותנו. נונייז, בעצם, תובע מאתנו להתעלם מכל מה שלימדו אותנו הסרטים של (נניח )
שלושת העשורים האחרונים ולהביט בסרטו בעיניים אחרות – וזה, כאמור , לא קל. אבל
מרגע שהבנו את השפה החדשה – ישנה הזאת, אנחנו יכולים רק לשאוב הנאה: בעיקר מהכבוד
העצום שנונייז רוחש לפונדה וממשחקו הפשוט, האנושי והטבעי של השחקן הוותיק הזה.
"הזהב של יולי" הוא זהב
אמיתי, אבל צריך להשקיע בחיפוש אחריו.
(ביקורתו
של חיים קינן – קול ישראל) לחץ כדי להאזין
כללים
אלה טובים גם לכתבה עם מובאות קול קצרות (אינסרט) וגם למאמר כתוב או מוקלט, דיעה אישית
או סקירה וכו'
הנחת היסוד מכוונת אותי בהתמודדות שלי
עם "מה אני בעצם רוצה לומר?" . מהו המסר המרכזי שחשוב לי להעביר לקהל
שלי ולשכנע אותם בתקפותו. זה עוזר לי לערוך סדר במחשבותי ובדרך הניסוח שלי. בבניית
הטיעונים אחד לאחד עד למסקנה הבלתי נמנעת הנובעת מצירוף הראיות ובנייתן לגוף ממשי
ומשכנע.
בדרמה,העלילה בנויה סביב הנחת היסוד (הרעיון
השליט). לאורכה של היצירה אנחנו חשים את כוחה. הכל תפור וגזור על פי מידתה. בסוף
הדרך נראה את ה"הוכחה" להנחת היסוד הזאת.
בביקורתו של חיים קינן,
ה"הוכחה" מגולמת בהתמקדות הבמאי במשחקו של הנרי פונדה וביכולת משחקו
הפשוטה, אנושית וטבעית.
אפילו לקומדיה רצוי שתהיה ויכולה
להיות הנחת יסוד. למשל , בסרט "אכזריות בלתי נסבלת" עם ג'ורג' קלוני,
סרטם של האחים כהן, הנחת היסוד היא: "האהבה מנצחת הכל".
בקצה השני , בסרט על השואה –
"הפסנתרן" של רומן פולנסקי, הנחת היסוד היא: "כשרון אומנותי גדול
מציל ממוות".
בסדרת הטלוויזיה הבריטית "
היטלר" הנחת היסוד היא: "הדבר האחד הנחוץ לנצחונו של הרוע הוא שהטובים
לא יעשו כלום"(אם הטובים לא יעשו כלום הרוע ינצח) והיא מופיעה כבר בכתובית
הכותרת הראשונה של הסרט.
כשנעסוק במונולוג \ דיאלוג נראה את
נאומו של היטלר בבית המשפט ואת העיתונאי המאזין לו. נראה את תגובת העיתונאי בבית
המשפט, בדיאלוג עם אשתו וגם כדיאלוג מאוחר
ונמשך עם המונולוג של היטלר. הנחת היסוד מופיעה בדברי העיתונאי לחבריו במערכת
העיתון.
נראה את הקצין הנאצי מאזין לנגינתו של
הפסנתרן. גם כאן יש מונולוג \ דיאלוג בין הנגינה להאזנה של הקצין. תגובתו מראה לנו
את השפעת הנגינה עליו שממנה נובעת החלטתו להשאיר את היהודי בחיים. קו אחיד וטבעי
עם הנחת היסוד.
נבדוק מונולוג אחר בסיפורו האישי של
דודו דותן ז"ל. באחד מערבי שישי בתוכניתו של דן שילון סיפר דודו והיציג קטע
מההצגה שלו. הסיפור הקצר הזה עסק במערכת היחסים בין אביו לאמו מנקודת מבטו כילד.
אנסה לשחזר את הסיפור במילים שלי:
שמעתי איך אבא מכה את אמא. שכבתי
במיטה בחדר השני ואמרתי לאלוהים. "אלוהים תעשה שהוא ימות". אבל הוא לא
מת ואחרי כמה ימים הוא שוב היכה אותה ואני שמעתי הכל ושוב בקשתי: "אלוהים
תעשה שהוא ימות". זה נמשך כך הרבה זמן. יום אחד אחרי שאמא שלי יצאה מן
המקלחת, התלבשה בבגדיה היפים והתבשמה, בא אבא נטל את ידה ונישק אותה וביקש סליחה
ולקח אותה לחדר שלהם. שמעתי אותו מדליק את הרדיו ומגביר את הווליום כדי שלא נשמע.
אבל אני שמעתי וראיתי. שכבתי שם במיטה לבדי בלילה ודברתי עם אלוהים. אמרתי לו:
"אלוהים אתה זוכר מה שבקשתי ממך קודם? אז אל תשכח. תעשה שהוא ימות".
אנחנו מרגישים שהסיפור הזה מתלכד סביב
איזשהו כוח מניע. הכוח הזה קשור לרגש המתפתח ומקנן בליבו של הילד בתגובה להתנהגותו
של האב. אתה חש בהנחת היסוד הנובעת באופן טבעי מרצף האירועים. תחילה המכות החוזרות
לאמא אהובה, חלשה ולא מוגנת ופתאום באופן חריג, הרכות והעדינות הבלתי שגרתיים
בהתייחסותו של האב לאם. ולבסוף הגברת הרדיו כדי שהילדים לא ישמעו. מעשה של ניכור המעורר חוסר אימון , רתיעה
ואיבה. הנחת היסוד כאן היא: התעללות גורמת לאי אמון ואיבה וה"הוכחה" לכך היא בתגובת הילד
לנסיון ההתפיסות של האב שלא מתקבל באימון
והבנה. הוא מבקש מאלוהים שלא ישכח ויעשה שהוא ימות.
***
כדי להדגים את שתי האפשרויות נקרא את הסיפור
"הגולגולת" שפרסם אראל סג"ל במעריב בשתי גרסאות.
הסיפור כתוב על פי מתקונת סיפורי הצמרמורת ששודרו ברדיו
בלונדון לפני כמה שנים וגם כאן בארץ ברשת ב' של קול ישראל. חשוב להדגיש ששורת המחץ
בסוף חייבת להשאר עלומה עד הסוף בשתי האפשרויות, אחרת הסיפור מאבד את מרכיב ההפתעה
שלו.
על השורות בסוגריים באפשרות הראשונה צריך לפסוח. הן
שייכות לאפשרות השניה האסוציאטיבית החופשית
ומופיעות כאן לצורך השוואה.
מבנה מסודר -
התחלה אמצע סוף
כבר בגיל צעיר, פיטר ראיין ברנט, אהב כסף. מצד שני, הוא
היה עצלן, מסוג הטיפוסים הנרפים שתופסים טרמפים אפילו בחלומות שלהם.
את הקריירה המקצועית שלו פתח פיטר בעסקי הסחר בסמים,
אבל אחרי שחטף מכות רצח בגלל שמכר למישהו גלולות נגד הריון בתור טריפ, הוא הבין
שהסמים הכי טובים בשוק הם אשליות. המראה הנאה והשרמנטי שלו, לשונו המהירה והחלקלקה
וכשרון החנופה שלו סידרו עבורו אופציה תעסוקתית משתלמת. פיטר ידע ללטף אגו נשי,
להחמיא במקום הנכון, ובעיקר הבין ותפש כי נקודת הג'י של התסכול הנשי היא המרוץ
המטורף והלא הוגן שלהן נגד הזמן. אז פיטר שיחק את השופט בתחרות ותמיד נתן להן
לנצח, כשאת הפרס הגדול שמר לעצמו, העו''ש שלהן.
הבן זנונים היה חוגג על אלמנה חודש-חודשיים ואז מותיר אותה מפונצ' רת, כמו מכונית
שעומדת על ארבעה בלוקים. כלב חסר לב. בגיל 45 פיטר היה כבר גבר אמיד שהתגורר
בווילה נאה עם סוכנת בית שדאגה לכל צרכיו ודרישותיו. החיים דמו לצוף והוא המשיך
לעקוץ. את קורבנותיו פלה פיטר מדף מודעות
האבל ומודעות ההיכרות בעיתונים המקומיים.
(האיש היה מומחה והכיר את האמת המרה מאחורי ההגדרות.
''הרפתקנית'' היתה אחת שנותנת בלילה הראשון. ''אתלטית'', שטוחה כמו קרש.
''רומנטית'', אחת שנראית טוב רק לאור נרות ו''חושנית'' תמיד בשרנית. פיטר התמקד
במודעות ה''צעירות ברוחן'' ו''מחפשות פרק ב''')
במכתבי החיזור שלו כתב שהוא גבר נאה ורגיש בעל נשמה פואטית.
( גם כן פואטי. המעשה הכי פואטי שעשה בחייו היה בגיל 17
כשכתב את מספר הטלפון של האקסית שלו בשירותי גברים בפאב.)
בוקר אחד, שעה שלגם קפה, צדה מודעה אחת את עיניו. ''אישה אלגנטית ונאה מחפשת אחר
נשמה''.
( באותם ימים בילה פיטר בחברתה של גברת אמידה עם חיוך
שגרם לו לדמיין כי אם ייפגש עם הוריה, המאורע יתרחש ודאי באורווה, ''תכיר זאת אמי,
פוני שטלנד, וזה אבי, סוס ערבי'')
בהחלטה מהירה רשם תשובה למודעה.
תוך שבוע הגיעה תשובה מקתרין. אחרי שדיברו בטלפון וקולה הצרוד צמרר באוזנו, הם
קבעו להיפגש בביתה. בשעה היעודה עמד פיטר על מפתן משכנה המפואר וכשנפתחה הדלת
נעתקה נשמתו. קתרין היתה לבטח אחת הנשים
היפות שראה בחייו. בת 40 לערך, גבוהה, חטובה, פנים מושלמות ועיניים מהפנטות שהביטו
בו בסגול מדהים.
הם התיישבו ללגום תה מנחה, חתול שחור ושמן מונח על ירכיה. כששילבה את רגליה, עיניו
כמעט יצאו מחוריהן, (והחתול גרגר אליו באיום.) צליל התחככות הגרביונים עינה אותו
בתשוקה מיוסרת.
( הוא לא שלט בעצמו ולכד את שפתותיה בנשיקה סוערת,
מחליף עימה יותר מיצי פה מאשר במכל רוק על כיסא של רופא שיניים. רק עניין אחד,
מוזר, הטריד מנוחתו. ניחוח אפל, מתוק מריר, עלה מפיה, כמו מברז גז שנותר פתוח.)
כבר באותו לילה התמסר פיטר לקתרין. אחרי
שנים של ימי זיכרון ליד אנדרטאות מצהיבות, אונו בער בו. הוא צלל לקודש קודשיה
בחדווה של שולה פנינים, בעוז רוח של איש צפרדע בעורף האויב ובמסירות סיזיפית של
אסיר החופר מנהרת בריחה עם כפית פלסטיק. כעבור שעה, אחרי שחטף שיתוק בלסת ופניו
נראו כמו ציור הצעקה של מונק
(קם, ממתין בחיוך גאה כמו תורם גדול הניצב סמוך לדיקן
אוניברסיטה ועומד לקבל תואר דוקטור של כבוד.)
חיכה פיטר לתגובה הולמת, פעולת תגמול, אבל קתרין יצאה
פציפיסטית ופשוט הסתובבה על צדה ונרדמה.
כאן היו צריכות להידלק אצלו נורות האזהרה, אבל פיטר כבר היה מאוהב ועם בוקר
כשפקחה את עיניה, טרח לידה עם מגש עמוס כל טוב. כעבור שבועיים ביקש את ידה. קתרין
הסכימה.
מיד לאחר החתונה התברר לפיטר שביתה המפואר של קתרין היה שכור ושהגברת נתונה בחובות
עתק. הוא כיסה הכל אבל זה לא הספיק, חשבון הבנק שלו הלך וקמל, כספו, לשדו, נמצץ
ממנו.
בניגוד לימי היכרותם הראשונית, קתרין נהגה בו בגסות אדנותית, רדתה בו, השפילה אותו
לעיני חבריו, כאילו נוקמת בו בשם אחוות חוה מסתורית. צרות ניחתו על ראשו בצרורות,
כמו קללה שהוטלה עליו. אמו נפטרה במפתיע, אחיו לקה בסרטן, מניותיו קרסו ואקזמה
נוראית טיפסה על גופו, מטריפה אותו בתאוות גירוד בלתי נשלטת עד זוב דם. למרות הכל,
פיטר היה מאוהב ועיוור למציאות.
(בכל פעם שהביטה בו בעיניה הסגולות, פרפרים התעופפו לו
בבטן. לולא היה מכושף, היה ודאי שם לב שלא פרפרי נוי הם, אלא יותר בכיוון של
זבובים ירוקים על ערימת חרא טרי.)
כעבור שנה וחצי,מרושש,עיגולים שחורים תחת עיניו,הגיעה מצוקתו לשיא. לבזיונו הרב
גילה שקתרין מקרננת אותו עם חברו הטוב ביותר. הוא התחנן אליה בקול נכאים שתפסיק את
הרומן, שתאהב אותו שוב. היא גיחכה. הציעה לו להתגרד. חמתו בערה בו, הוא נתקף אמוק. חמוש בפטיש נעמד מולה. קתרין הביטה בו אדישה
וצחקקה. פיטר בער, עיניו הוצפו דם והוא תקף אותה בחמת זעם. בעודו מכה על ראשה,
לעגה לו במבט. ''אני עוד אחזור'', היו
מילותיה האחרונות.
את גופתה עטף בשטיח ויצא לכיוון אגן הניקוז החומצתי של
מפעל הכימיקלים. לאחר שהשליך אותה, הביט בה מתמוססת ובכה.
עברו 15 שנה. גם פיטר כמו קורבנותיו לא עמד בכבוד במרוץ
נגד הזמן. הוא הפך לפליי בוי מזדקן. בליל סגריר אחד בשעה מאוחרת, נקשו שוטרים על דלת הקוטג' שלו. הוא
פתח להם את הדלת לבוש קימונו משי בצבע ארגמן, כוסית שרי ביד. שוטר הודיע לו בנימוס
כי צייד ברווזים מצא גולגולת באזור הביצות סמוך לצינור ניקוז של מפעל כימיקלים.
גולגולת אישה שעליה נותרו שני סימנים מזהים: שאריות שיער אדמוני ארוך וגלגל עין
שלם בארובתו. עין סגולה. זו היתה גם הסיבה שבגינה פקדו השוטרים דווקא את
פיטר. הממצא שנתגלה ברפש התאים לתיאור
רעייתו שנעלמה באורח מסתורי לפני זמן רב.
''זה לא ייתכן'', מלמל . ''הכלבה חזרה מהגיהנום לרדוף
אותי''. השוטרים הציעו לו בנימוס כי יתלווה אליהם לתחנה. בחקירה הראשונית הודה
פיטר כי קיפד את חייה של רעייתו במהלומות פטיש. ''בת השטן''. כך כינה אותה. הוא
הורשע במשפט ונידון למאסר עולם.
אבל זה לא סוף הסיפור.
תשאלו "איזה סוף יכול להיות גרוע מזה?... נקיפות
מצפון?". חס וחלילה, לא אצל פיטר. הידיעה שהוא נדפק לא בגלל הרצח או "הכלבה" אלא בגלל הפה הגדול שלו, הייתה העונש הנורא
ביותר שליווה אותו יום ולילה, במשך שארית חייו העלובה בכלא.
אם הנבל הזה לא היה ממהר להגיב בזעם ובהפתעה כשהשוטרים
נקשו על דלתו, הוא היה מסתובב היום חופשי בינינו,
כמו הרבה כלבים אחרים כמוהו... הכל מתחיל ונגמר באופי.
אתם מבינים: שבועיים אחרי שהודה פיטר ברצח, חזרה
הגולגולת מבדיקת תארוך באוניברסיטת אוקספורד. הבדיקה השגרתית קבעה בוודאות את העובדה שהגולגולת הייתה קבורה שם קצת יותר מ
15 שנה. משנת 210 לספירה.
מבנה אסוציאטיבי חופשי
(כאן סג"ל נוטל חרות לשחק בסדר הזמנים ולהתחיל עם
נקישת השוטרים בדלת וכמו כן להוסיף הערות עוקצניות משלו בכל מקום שעולה על דעתו.)
בשעת ערב מאוחרת, נקשו שוטרים על דלת הקוטג' של פיטר
ראיין ברנט, פלייבוי מזדקן מהעיירה לינדון מוס בצ' שסייר אנגליה. פיטר פתח להם את
הדלת לבוש קימונו משי בצבע ארגמן, כוסית שרי ביד. שוטר הודיע לו בנימוס כי צייד
ברווזים מצא גולגולת באזור הביצות סמוך לצינור ניקוז של מפעל כימיקלים. גולגולת
אישה עליה נותרו שני סימנים מזהים: שאריות שיער אדמוני ארוך וגלגל עין שלם
בארובתו. עין סגולה. זו היתה גם הסיבה שבגינה פקדו השוטרים דווקא את פיטר. הממצא
שנתגלה ברפש התאים לתיאור רעייתו שנעלמה באורח מסתורי, 15 שנה קודם לכן.
כששמע פיטר את הבשורה, נשימתו כבדה, בטנו להטה וניחוח מוכר ומפחיד עלה בנחיריו.
''זה לא ייתכן'', מלמל . ''הכלבה חזרה מהגיהנום לרדוף אותי''. השוטרים הציעו לו
בנימוס כי יתלווה אליהם לתחנה. בחקירה הראשונית הודה פיטר כי קיפד את חייה של
רעייתו במהלומות פטיש. ''בת השטן'', כינה אותה. הוא הורשע במשפט ונכלא למאסר עולם.
אבל לא זה עיקר המעשה. 15 שנה קודם לכן, פיטר ראיין ברנט היה ארכאולוג חובב. לא
כזה שמתעסק באבנים ובחרסים שבורים אלא דווקא אחד שחופר באלמנות מבוגרות ועשירות.
אמנם מדובר בתחביב שבדרך כלל מזוהה עם נשים צעירות אבל קיימים בשוק גם ציידי
אלמנות החיים ברווחה על כספי הירושה של נשים ששכלו את בעליהן. כבר בגיל צעיר, פיטר
אהב כסף. מצד שני, הוא היה עצלן, מסוג הטיפוסים הנרפים שתופסים טרמפים אפילו
בחלומות שלהם.
את הקריירה המקצועית שלו פתח פיטר בעסקי הסחר בסמים, אבל אחרי שחטף מכות רצח בגלל
שמכר למישהו גלולות נגד הריון בתור טריפ, הוא הבין שהסמים הכי טובים בשוק הם
אשליות. המראה הנאה והשרמנטי שלו, לשונו המהירה והחלקלקה וכשרון החנופה שלו סידרו
עבורו אופציה תעסוקתית משתלמת. פיטר ידע ללטף אגו נשי, להחמיא במקום הנכון, ובעיקר
הבין ותפש כי נקודת הג'י של התסכול הנשי היא המרוץ המטורף והלא הוגן שלהן נגד
הזמן. אז פיטר שיחק את השופט בתחרות ותמיד נתן להן לנצח, כשאת הפרס הגדול שמר
לעצמו, העו''ש שלהן.
הבן זנונים היה חוגג על אלמנה
חודש-חודשיים ואז מותיר אותה מפונצ' רת, כמו מכונית שעומדת על ארבעה בלוקים. כלב
חסר לב. בגיל 45 פיטר היה כבר גבר אמיד שהתגורר בווילה נאה עם סוכנת בית שדאגה לכל
צרכיו ודרישותיו. החיים דמו לצוף והוא המשיך לעקוץ. את קורבנותיו פלה פיטר מדף
מודעות האבל ומודעות ההיכרות בעיתונים המקומיים. האיש היה מומחה והכיר את האמת
המרה מאחורי ההגדרות. ''הרפתקנית'' היתה אחת שנותנת בלילה הראשון. ''אתלטית'',
שטוחה כמו קרש. ''רומנטית'', אחת שנראית טוב רק לאור נרות ו''חושנית'' תמיד
בשרנית. פיטר התמקד במודעות ה''צעירות ברוחן'' ו''מחפשות פרק ב'''.
במכתביו המחזרים היה רושם שהוא גבר נאה ורגיש בעל נשמה פואטית. גם כן פואטי. המעשה
הכי פואטי שעשה בחייו היה בגיל 17 כשכתב את מספר הטלפון של האקסית שלו בשירותי
גברים בפאב.
בוקר אחד, שעה שלגם קפה, צדה מודעה אחת את עיניו. ''אישה אלגנטית ונאה מחפשת אחר
נשמה''. באותם ימים בילה פיטר בחברתה של גברת אמידה עם חיוך שגרם לו לדמיין כי אם
ייפגש עם הוריה, המאורע יתרחש ודאי באורווה, ''תכיר זאת אמי, פוני שטלנד, וזה אבי,
סוס ערבי''. בהחלטה מהירה רשם תשובה למודעה.
תוך שבוע הגיעה תשובה מקתרין. אחרי שדיברו בטלפון וקולה הצרוד צמרר באוזנו, הם
קבעו להיפגש בביתה. בשעה היעודה עמד פיטר על מפתן משכנה המפואר וכשנפתחה הדלת
נעתקה נשמתו. קתרין היתה לבטח אחת הנשים היפות שראה בחייו. בת 40 לערך, גבוהה,
חטובה, פנים מושלמות ועיניים מהפנטות שהביטו בו בסגול מדהים.
הם התיישבו ללגום תה מנחה, חתול שחור ושמן מונח על ירכיה. כששילבה רגליה, עיניו
כמעט יצאו מחוריהן, והחתול גרגר אליו באיום. צליל התחככות הגרביונים עינה אותו
בתשוקה מיוסרת. הוא לא שלט בעצמו ולכד את שפתותיה בנשיקה סוערת, מחליף עימה יותר
מיצי פה מאשר במכל רוק על כיסא של רופא שיניים. רק עניין אחד, מוזר, הטריד מנוחתו.
ניחוח אפל, מתוק מריר, עלה מפיה, כמו מברז גז שנותר פתוח.
כבר באותו לילה התמסר פיטר לקתרין. אחרי שנים של ימי זיכרון ליד אנדרטאות מצהיבות,
אונו בער בו. פיטר צלל לקודש קודשיה בחדווה של שולה פנינים, בעוז רוח של איש צפרדע
בעורף האויב ובמסירות סיזיפית של אסיר החופר מנהרת בריחה עם כפית פלסטיק. כעבור שעה,
אחרי שחטף שיתוק בלסת ופניו נראו כמו ציור הצעקה של מונק, קם, ממתין בחיוך גאה כמו
תורם גדול הניצב סמוך לדיקן אוניברסיטה ועומד לקבל תואר דוקטור של כבוד. פיטר חיכה
לתגובה הולמת, פעולת תגמול, אבל קתרין יצאה פציפיסטית ופשוט הסתובבה על צדה
ונרדמה. כאן היו צריכות להידלק אצלו נורות האזהרה, אבל פיטר כבר היה מאוהב ועם
בוקר כשפקחה עיניה, טרח לידה עם מגש עמוס כל טוב. כעבור שבועיים ביקש את ידה.
קתרין הסכימה.
מיד לאחר החתונה התברר לפיטר שביתה המפואר של קתרין היה שכור ושהגברת נתונה בחובות
עתק. הוא כיסה הכל אבל זה לא הספיק, חשבון הבנק שלו הלך וקמל, כספו, לשדו, נמצץ
ממנו.
בניגוד לימי היכרותם הראשונית, קתרין נהגה בו בגסות אדנותית, רדתה בו, השפילה אותו
לעיני חבריו, כאילו נוקמת בו בשם אחוות חוה מסתורית. צרות ניחתו על ראשו בצרורות,
כמו קללה שהוטלה עליו. אמו נפטרה במפתיע, אחיו לקה בסרטן, מניותיו קרסו ואקזמה
נוראית טיפסה על גופו, מטריפה אותו בתאוות גירוד בלתי נשלטת עד זוב דם. למרות הכל,
פיטר היה מאוהב ועיוור למציאות. בכל פעם שהביטה בו בעיניה הסגולות, פרפרים התעופפו
לו בבטן. לולא היה מכושף, היה ודאי שם לב שלא פרפרי נוי הם, אלא יותר בכיוון של
זבובים ירוקים על ערימת חרא טרי.
כעבור שנה וחצי,מרושש,עיגולים שחורים תחת עיניו,הגיעה מצוקתו לשיא.לבזיונו הרב
גילה שקתרין מקרננת אותו עם חברו הטוב ביותר. כשחזרה לביתם, התחנן לפניה בקול
נכאים שתפסיק את הרומן, שתאהב אותו שוב. היא גיחכה. הציעה לו להתגרד. חמתו בערה
בו, הוא נתקף אמוק, חמוש בפטיש נעמד מולה. קתרין הביטה בו אדישה וצחקקה. פיטר בער,
עיניו הוצפו דם והוא תקף אותה בחמת זעם. בעודו מכה על ראשה, לעגה לו במבט, סיפר
לחוקריו. ''אני עוד אחזור'', היו מילותיה האחרונות.את גופתה עטף בשטיח ויצא לכיוון
אגן הניקוז החומצתי של מפעל הכימיקלים. לאחר שהשליך אותה, הביט בה מתמוססת ובכה.
אחר כך המשיך בחייו עד לדפיקות השוטרים על הדלת.
''נו אז מה הביג דיל בסיפור? ''תשאלו.
אומר לכם: הגברת כנראה באמת היתה כלבה
מהגיהנום .
איך הגעתי למסקנה המלומדת הזאת? ... אם המטומטם לא היה מודה, הוא היה חופשי היום. איך? שבועיים אחרי שפיטר הודה ברצח, נשלחה הגולגולת
לבדיקת תארוך באוניברסיטת אוקספורד''.
'' אז מה? '' תשאלו.
התארוך של הגולגולת נקבע כשנת 210 לספירה.
הנחות יסוד- אפשריות
תאוות הבצע סופה חורבן.
הכול מתחיל ונגמר באופי - (אם האופי שלך יוליך אותך
לניצול והרס אחרים הוא יהרוס גם אותך בסוף)
בור כרה ויחפרהו וייפול בו.
חיים ומוות ביד הלשון.
סוף גנב לתליה.