To a Mouse

    BY ROBERT BURNS

    On Turning up in Her Nest with the Plough,

    November, 1785

 

      Wee, sleeket, cowran, tim’rous beastie, 

        O, what a panic’s in thy breastie! 

        Thou need na start awa sae hasty, 

         Wi’ bickerin brattle! 

         I wad be laith to rin an’ chase thee 

         Wi’ murd’ring pattle! 

 

         I’m truly sorry Man’s dominion 

         Has broken Nature’s social union, 

         An’ justifies that ill opinion, 

         Which makes thee startle, 

         At me, thy poor, earth-born companion, 

         An’ fellow-mortal! 

 

         I doubt na, whyles, but thou may thieve; 

         What then? poor beastie, thou maun live! 

         A daimen-icker in a thrave 

         ’S a sma’ request: 

          I’ll get a blessin wi’ the lave, 

          An’ never miss ’t! 

 

          Thy wee-bit housie, too, in ruin! 

          It’s silly wa’s the win’s are strewin! 

          An’ naething, now, to big a new ane, 

          O’ foggage green! 

          An’ bleak December’s winds ensuin, 

          Baith snell an’ keen! 

 

          Thou saw the fields laid bare an’ waste, 

          An’ weary Winter comin fast, 

          An’ cozie here, beneath the blast, 

          Thou thought to dwell, 

          Till crash! the cruel coulter past 

          Out thro’ thy cell. 

 

          That wee-bit heap o’ leaves an’ stibble 

          Has cost thee monie a weary nibble! 

          Now thou’s turn’d out, for a’ thy trouble, 

          But house or hald, 

          To thole the Winter’s sleety dribble, 

          An’ cranreuch cauld! 

 

          But Mousie, thou art no thy-lane, 

          In proving foresight may be vain: 

          The best laid schemes o’ Mice an’ Men 

          Gang aft agley, 

          An’ lea’e us nought but grief an’ pain, 

          For promis’d joy! 

 

         Still, thou art blest, compar’d wi’ me! 

         The present only toucheth thee: 

         But Och! I backward cast my e’e, 

          On prospects drear! 

          An’ forward tho’ I canna see, 

          I guess an’ fear!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לעכברה

מאת רוברט ברנס

על פגיעת המחרשה שלו בקן שלה,

נובמבר 1785

 

 

חיה קטנטונת זריזה ונפחדת

כה גדולה בהלתך את רועדת

בורחת מפני נרדפת

במהירות כזאת במנוסה

אין בליבי מחשבה נפסדת

להשחיתך במחרשה

 

צר לי לראות איך שלטון האדם

מפר בגסות את שלוות העולם

מצדיק מעשה כה נכלם

שכך הקפיץ אותך בבעתה

מפני בן אדמה פשוט עם

כמוני כמוך בן תמותה

 

 

אמנם גנבת יבול פעמים רבות

אז מה? הלא גם את צריכה לחיות

כמה שיבולים מעשרים וארבע אלומות

בקשה צנועה רק פחת

אבורך בכל השיבולים הנשארות

ולא אחסר את המעט

 

ביתך הקטן התמוטט רעוע

קירותיו החלשים התפזרו ברוח

מה נשאר לבנייה בשדה הפתוח

אפילו לא אזוב תחוח

וכבר רוח דצמבר מגיע שלוח

מריר וקר וקשוח

 

 

ראית בשדות שממה וריקנות

את החורף הקר מגיע במהירות

וכאן חשבת לך בתמימות

מתחת לשביל להשתכן

עד שחדרה המחרשה בשרירות

לתאך החבוי המגן

 

תלוליתך הקטנה מעלים  ושלפים

שעלתה לך הרבה ביגיעת כרסומים

גורשת ממנה עכשיו זה שכר עמלים

בלי נכס בית ותקרה

לשאת את השלג זרמת הגשמים

בקור העז  ובקרה

 

 

אבל לא  רק את  נאלצת להכיר

שבתכנון מוקדם יש משהו יהיר

עכברים ואנשים בונים תילים ועיר

על חלום שנמחה

ונשארים עם יגון וכאב תדיר

במקום שמחה

  

ועדיין ממני מבורכת את

בך נוגע ההווה בלבד

ואני אחורנית אשלח מבט

על תקוות שנגוזו באחת

וקדימה בלי לראות לדעת

רק ניחוש ופחד