To a Mouse

    BY ROBERT BURNS

    On Turning up in Her Nest with the Plough,

    November, 1785

 

      Wee, sleeket, cowran, timírous beastie, 

        O, what a panicís in thy breastie! 

        Thou need na start awa sae hasty, 

         Wií bickerin brattle! 

         I wad be laith to rin aní chase thee 

         Wií murdíring pattle! 

 

         Iím truly sorry Manís dominion 

         Has broken Natureís social union, 

         Aní justifies that ill opinion, 

         Which makes thee startle, 

         At me, thy poor, earth-born companion, 

         Aní fellow-mortal! 

 

         I doubt na, whyles, but thou may thieve; 

         What then? poor beastie, thou maun live! 

         A daimen-icker in a thrave 

         íS a smaí request: 

          Iíll get a blessin wií the lave, 

          Aní never miss ít! 

 

          Thy wee-bit housie, too, in ruin! 

          Itís silly waís the winís are strewin! 

          Aní naething, now, to big a new ane, 

          Oí foggage green! 

          Aní bleak Decemberís winds ensuin, 

          Baith snell aní keen! 

 

          Thou saw the fields laid bare aní waste, 

          Aní weary Winter comin fast, 

          Aní cozie here, beneath the blast, 

          Thou thought to dwell, 

          Till crash! the cruel coulter past 

          Out throí thy cell. 

 

          That wee-bit heap oí leaves aní stibble 

          Has cost thee monie a weary nibble! 

          Now thouís turníd out, for aí thy trouble, 

          But house or hald, 

          To thole the Winterís sleety dribble, 

          Aní cranreuch cauld! 

 

          But Mousie, thou art no thy-lane, 

          In proving foresight may be vain: 

          The best laid schemes oí Mice aní Men 

          Gang aft agley, 

          Aní leaíe us nought but grief aní pain, 

          For promisíd joy! 

 

         Still, thou art blest, comparíd wií me! 

         The present only toucheth thee: 

         But Och! I backward cast my eíe, 

          On prospects drear! 

          Aní forward thoí I canna see, 

          I guess aní fear!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לעכברה

מאת רוברט ברנס

על פגיעת המחרשה שלו בקן שלה,

נובמבר 1785

 

 

חיה קטנטונת זריזה ונפחדת

כה גדולה בהלתך את רועדת

בורחת מפני נרדפת

במהירות כזאת במנוסה

אין בליבי מחשבה נפסדת

להשחיתך במחרשה

 

צר לי לראות איך שלטון האדם

מפר בגסות את שלוות העולם

מצדיק מעשה כה נכלם

שכך הקפיץ אותך בבעתה

מפני בן אדמה פשוט עם

כמוני כמוך בן תמותה

 

 

אמנם גנבת יבול פעמים רבות

אז מה? הלא גם את צריכה לחיות

כמה שיבולים מעשרים וארבע אלומות

בקשה צנועה רק פחת

אבורך בכל השיבולים הנשארות

ולא אחסר את המעט

 

ביתך הקטן התמוטט רעוע

קירותיו החלשים התפזרו ברוח

מה נשאר לבנייה בשדה הפתוח

אפילו לא אזוב תחוח

וכבר רוח דצמבר מגיע שלוח

מריר וקר וקשוח

 

 

ראית בשדות שממה וריקנות

את החורף הקר מגיע במהירות

וכאן חשבת לך בתמימות

מתחת לשביל להשתכן

עד שחדרה המחרשה בשרירות

לתאך החבוי המגן

 

תלוליתך הקטנה מעלים  ושלפים

שעלתה לך הרבה ביגיעת כרסומים

גורשת ממנה עכשיו זה שכר עמלים

בלי נכס בית ותקרה

לשאת את השלג זרמת הגשמים

בקור העז  ובקרה

 

 

אבל לא  רק את  נאלצת להכיר

שבתכנון מוקדם יש משהו יהיר

עכברים ואנשים בונים תילים ועיר

על חלום שנמחה

ונשארים עם יגון וכאב תדיר

במקום שמחה

  

ועדיין ממני מבורכת את

בך נוגע ההווה בלבד

ואני אחורנית אשלח מבט

על תקוות שנגוזו באחת

וקדימה בלי לראות לדעת

רק ניחוש ופחד