|
ספור ונאום - עדן זה היה יום מרגש. קמתי עוד לפני הזריחה. לא באמת נרדמתי בלילה ההוא, עד לפני עלות השחר התהפכתי במיטה. בשעה 4:06 שמעתי את ה״מואד׳ן״ קורה לתפילה: ״אל סאלאתו ח׳אירון מן אל נאום״, התפילה עדיפה על פני השינה, זה מה שהוא אמר. בלי לחשוב פעמיים קמתי, לבשתי את בגדי התפילה, עמדתי בכיוון ״אל קיבלה״, כיוון התפילה, והתחלתי להתפלל. תוך כדי שסגדתי עלתה המחשבה שעבר זמן רב מאז שעשיתי זאת, אני מנסה להתפלל יותר אבל לא מצליחה לעשות זאת בכנות שבה התפללתי כשהתחלתי, בהתחלה הרגשתי רוגע, מסורות, הרגשתי נחת בכול פעם שסגדתי. היום, עם כל תפילה, אני מתחילה לשאול יותר ויותר ופתאום המפלט הזה הפך לקרב. לא עבר זמן רב עד שהוריי קמו גם הם. לאחר ברכות הבוקר אבי שאל: פאלאק, עמלתי קהווא?״ עניתי לו בשלילה ושלא הספקתי להכין קפה כי התפללתי. ״התפללת?!״ נדהם ולאחר מכן שאל בטון רגוע יותר ״את בטוחה שזה מה שאת רוצה? הרי את אמרת שאת כבר לא בטוחה״ הנהנתי בראשי ואמרתי ״בערף, אבל התהפכתי הרבה בלילה וכששמעתי את המואזין קמתי בלי לחשוב יותר מדי למה.״ עברה שעה, והבוקר נראה רגוע למען שינוי, לא צעקות, לא צפירות, ולא מכוניות. יום ראשון. פתאום דפיקה בדלת, ״אלה בטח פג׳ר ושאם, תפתחי את הדלת לאחיותייך.״ ניגשתי לדלת כששני האחיינים שלי פתחו בצעקות ״ח׳אלתי פאלאק בנפע ניג׳י מעק?״ התכופפתי ונישקתי את השניים ועניתי ״לא׳א ח׳אלתי אני לא יכולה לקחת אותכם, אבל כשאחזור נלך למקום אחר, ראח נכייף״. השניים התחילו לרוץ ולהשתולל בבית, חיבקתי את שתי האחיות שלי ונכנסתי להתארגן. לבשתי את החולצה המכופתרת, היא הייתה לבנה, נקייה, הרגשתי מעיין סוג של התחלה חדשה. לבשתי את החצאית השחורה, והשחלתי את החולצה אל תוכה. ההתמזגות בין הלבן, הנקי, שסימל טוהר, התחלה חדשה, ואפילו סוג של קדושה, ביחד עם השחור, המסמל עוצמה אך גם עבר מסתורי، נתנה לי הרגשה שביום הזה, אני מחברת בין העבר, ההווה, והעתיד שיבוא. שני הצבעים מנוגדים, אך כל כך נוחים לעיין, כל כך אמתיים, כל כך, מה המילה? נכונים. את השיער אספתי, דבר שאני לא נוטה לעשות. אני לא מרגישה בנוח לחשוף הרבה מהפנים, קשה לי, אבל היום, היום זה שונה, היום, אני לא נותנת לדבר להעיק עלי. בעודי מתחילה להתאפר ראיתי בהשתקפות המראה את נדים ופאדל, האחיינים שלי.שניהם עמדו ובהו בי בדממה. נדים שאל ״ח׳אלתי, בדק תתג׳וואזי אליום?״ צחקתי ועניתי ״לא׳א ח׳אלתי ליש?״ הוא הסמיק וענה ״אם את לא מתחתנת אז למה השיער שלך אסוף?״ עניתי שהיום אני אמנם לא מתחתנת אבל יש אירוע הרבה יותר חשוב, אני נואמת בכנסת. נדים רץ אל אמו בעודו צועק ״מאמא ח׳אלתי סאראת יהודייה! היא הולכת לבית כנסת לנאום!״ צחקתי וחשבתי לעצמי ״יש לו מה ללמוד״. בהיתי בעצמי במראה ואמרתי לעצמי ״גם לי יש״. פתאום הפלאפון צלצל ונזכרתי שאני צריכה לסיים להתארגן ולצאת לדרכי. הנחתי את נעלי העקב בפתח הבית, חזרתי להיפרד מכולם. יצאתי למרפסת, שם הם יישבו בדרך כלל, ואמרתי ״אנא טאלעה, אני צריכה לצאת כדי לא לאחר.״ חיבקתי את כולם וכשחיבקתי את אבי הוא אמר ״אל תשכחי את מה שאמרתי לך על הניקוד - אומרים עלמא אל אינסאנא ולא עלמא אל אינסאנו״ עניתי ״אל תדאג, עבדנו קשה על הכול, יהיה בסדר, אללה קרים אבוי.״ יצאתי לדרכי ובעודי הולכת בכיוון הרכב, שרקו לי שני בחורים כאשר השלישי ניסה להשתיק אותם, הסתכלתי לעברם כשאני חושבת לעצמי עד כמה הם ריקים מבפנים ואמרתי ״יעטיהן אל עאפיה, שאלוהים ייתן לכם בריאות.״ נכנסתי לרחב ואמרתי לעצמי ״אל תתרגשי, בלקי היק אסתחו.״
הגעתי.
נכנסתי דרך המזדרון, בכיוון האולם, פתאום כל הרעש מסביבי נעלם, רק קולו של ההד של העקבים נשמע. עקב אחר עקב, נשימה עמוקה. הרגשתי כל כך בנוח עד שכבשה אותי המחשבה בעבר, הטראומה שעברתי, דווקא עכשיו. ברגע הכי קריטי, דווקא באותו מזדרון, כמה דקות לפני שאני עולה אל מול חברי הכנסת בפעם הראשונה בחיי. עצרתי. דממה. רק קולן של הנשימות שלי נשמע, חשכו עיניי. הפלאפון שלי צלצל ופתאום חזרתי למציאות, אנשים עם חליפות הולכים ושבים במיזדרון, קול של פטפוטים, טלפונים, הדפסות. כשפתחתי את הפלאפון ראיתי את ההודעה מפג׳ר ״מא תח׳אפיש פאלאק, אנתי קדהא, את יכולה לעשות את זה״. אזרתי את כוחותיי ועליתי על הבמה.
״אסעאדא אללאהו סבאחוקום, בוקר טוב. אני פאלאק מוחמד כנאנה מכפר יפיע, והיום אדון בנושא השפה הערבית, אל לוג׳א אל ערבייה. לכול מי שאינו דובר ערבית, אני מתנצלת מלכתחילה, הנאום יכלול הרבה מושגים בערבית ולא ישאף לרצות את אלו שהשפה צורמת להם, אך בשביל זה אני כאן, לשנות את מעמד השפה הערבית והקונוטציה השלילית ששוררת בקרבה.״ פתחתי את הדפים שעמי והמשכתי ״اقْرَأْ بِاسْمِ رَبِّكَ الَّذِي خَلَقَ {1} خَلَقَ الْإِنْسَانَ مِنْ عَلَقٍ {2} اقْرَأْ وَرَبُّكَ الْأَكْرَمُ {3} الَّذِي عَلَّمَ بِالْقَلَمِ {4}عَلَّمَ الْإِنْسَانَ مَا لَمْ يَعْلَمْ {5} , הפסוק הראשון שירד אל הנביא מוחמד, המילה הראשונה, הייתה - קרא - המלאך ג׳בריל ציווה על הנביא לקרוא למרות שהיה אנאלפביתי. במילים אחרות, השפה הייתה בראש העמודה הרבה לפני התפילה, הלבוש ושאר עמודי האיסלאם והאמונה.״ ״לאורך השנים, השפה הערבית במדינה מקבלת שוב ושוב מעמד נחות יותר מהשפה העברית, ואף האנגלית, תחת ההסוואה שהיא שפה רשמית. אמנם היא מוצהרת כשפה רשמית אך השפה העיקרית במדינה היא השפה העברית. בנוסף לכך, כידוע לכם, במאי שנת 2017, דנה הממשלה בחוק הלאום ונקבע שהשפה הערבית היא בעלת מעמד מיוחד אך איננה שפה רשמית, דבר אשר מדחיק שוב את השפה הערבית לשוליים ומעיד על הזנחה. שוב ושוב, אני מסתובבת בין הרחובות בערים שונות ורואה שגיאות כתיב בשלטים, תרגום מילולי, ורשלנות גם כאשר ישנו ניסיון להציג שוויון בין השפה העברית והערבית. כאן, חשוב לי לציין שכל עוד השפה הערבית אינה מקבלת את המעמד הראוי לה, לא יהיה ניתן לאפשר דו קיום שוויוני בין אזרחי המדינה, שכן הרשלנות בנוגע לשפה באה לידי ביטוי גם במעמדם של האזרחים הערבים.״ הרמתי את ראשי והסתכלתי מסביב. ראיתי את אלו שחייכו, את אלה שלא הסתכלו לעברי בכלל, את אלה שדיברו ביניהם ואת אלה שהסתכלו במבט קודר, חסר הבעה. המשכתי בדבריי ואמרתי ״ האצבע אינה מופנת אך ורק לעבר הזלזול מקרב המוסדות של המדינה אלא גם לעבר חינוך כושל מקרב בתי הספר ומקרב הבתים של אותו דור.״ עצרתי ושוב הסתכלתי מסביב. פתאום ראיתי יותר ראשים מורמים כאשר תשומת לבם מוסבת יותר. ״אנו כשלנו במתן מרחב ואפשרות לדור הבא לאהוב את השפה הערבית, נצמדנו לדרכי חינוך מסורתיות של שינון ולא של הבנה, וגם אם היה מדובר בהבנה, לא היה מדובר בחיבור והזדהות. במקום לתת מקום לילדינו לאהוב את השפה, נחבבהן בל לוג׳א! דבר אשר בהחלט דורש השקעה, התפשרנו ולקחנו את הדרך הקלה. מעמד השפה הפך לשביר מה שגרם לנו לשלב, מבלי לשים לב, מילים בעברית בתוך כל משפט שני. כך, ניתן הרבה לשמוע ׳ימא אנא טאלעה, בסדר?׳ או - ׳סתם, מא אליש ח׳לאק׳״ עלה קול של צחוק בקרב חברי הכנסת, צחקתי גם ואמרתי "שאר אל באלייה מא יודחיק, צחוק מתוך כאב וקושי״ כלומר, הדברים הכי כואבים הם גם אלה שגורמים לנו לצחוק. הרכנתי את הראש והמשכתי, ״השפה היא החיים, בעזרתה אנחנו מתקשרים, מביעים את הנמצא בתוכנו, מתווכחים, מתחברים, נפרדים ומכבדים אחד את השנייה. אך לא רק, השפה היא תרבות, היא הסטוריה, היא מקור, היא זיקה, שייכות, אינטימא׳א, אמפתיה, היא כל מה שמחבר בין דובריה, לכן, כאשר השפה צולעת, כך גם כל אלו. השפה הערבית הנה עשירה מספיק ואין לנו צורך להישען על שפות אחרות בכדי שתוכל להתקיים, היא אכן דורשת השקעה אך שוב, השפה היא החיים. وكما قال الشاعر حافظ إبراهيم في قصيدته ׳اللغة العربية تنعى حظها׳ וכפי שאמר המשורר חאפד׳ איבראהים בשירו ׳השפה הערבית מתאבלת על מזלה׳:
فَإِمّا حَياةٌ تَبعَثُ المَيْتَ في البِلَى وَتُنبِتُ في تِلكَ الرُموسِ رُفاتي وَإِمّا مَماتٌ لا قِيامَةَ بَعدَهُ مَماتٌ لَعَمري لَم يُقَس بِمَماتِ בעברית: או שתבחרו בחיים ותדאגו לשפה וכך הפרי שלה יצמח ויחיה, או שתבחרו במוות שאין ממנו חזרה, מוות שלא היה כמותו.״ קיפלתי את הדפים, הרמתי את ראשי בפעם האחרונה ואמרתי ״ג׳אזיל אל שוקור לאקום.״ חייכתי לעצמי ומאותו רגע הבטחתי שאנצל את כל שעברתי ולמדתי מהרגעים הקשים והקלים יותר בחיי, בכדי שאתן יד לדור הבא, לדור הדובר את השפה הערבית, דור הפונה אל השפה כמפלט, ככלי, ולא כדבר מובן מאליו.
שפה היא מרכיב חשוב מאד, לא רק , אבל חשוב ביותר ביחסים בין אדם לאדם. לכן הזנחת השפה וזלזול הם גורמים כבדי משקל בהתפתחות חוסר אמפטיה ואי כיבוד זכויות . למדו את דוברי העברית, ערבית ברמת שימוש יומיומי ותראו את הלא יאמן מתרחש!
|