שקופה - סיפור של סיבה ותוצאה   איסוף חומרים והסיפור

אף פעם לא חשבתי שאהיה ככה. תמיד רציתי להיות כמוך, לתרום, לשנות, ולחנך.

רציתי לסחוף אחריי אחרים ולטעת בהם את האמונה שהכל אפשרי, אם רק מעזים.

אבל לא דמיינתי שאהיה בסוף חלק מהאנשים השקופים, אלו שהכל עובר דרכם. השמש שזורחת בבוקר, צחוק מבדיחה מוצלחת וחיוך מאוזן לאוזן שנמתח על הפנים כאשר פוגשים מישהו שאוהבים. כל אלו כבר לא שלי. כל אלו עוברים בתוך האנשים השקופים, ממש כמו רוחות רפאים.

 ואני, אני לא ראיתי כלום. לא ראיתי איך אתה בעצמך, הפכת להיות אחד מהאנשים השקופים. ואיך יכולתי? שקוף היית. כל כך שקוף, שאפילו המכונית שדרסה אותך לא ראתה אותך.

אחי היקר

אני מתגעגעת אלייך כל כך.

ורק בשבילך אחזיר את הצבע אל פניי.

אני מנסה.

סיפור של סיבה ותוצאה

הכי אהבתי את ימי שישי. תמיד התלוותה להם תחושה של חופש ואושר. היינו קמים מוקדם ויוצאים אל בתי הספר של החניכים כשעל גופינו חולצת התנועה. אהבתי לראות איך החניכים הסתכלו עלייך במבטי הערצה, איך כולם רוצים לגנוב את תשומת ליבך. תמיד הייתי מחייכת לעצמי בלב, וחושבת שלי יש את יתרון על כולם: אתה אחי.

שישי היה יום קצר. בשעה 12, אחרי שכולם סיימו ללמוד, היית רץ עם החניכים לקן. אתה והבנים עושים תחרות ריצה, ואני עם הבנות, מדברות על איפור ושטויות.  תמיד הפעולות שלך היו מלאות. קיץ או חורף-  החניכים אהבו אותך, המדריכים שלנו אהבו אותך- ומי בעצם לא. ואיך אפשר שלא? אתה האדם הכי טוב שהכרתי.

אבל יום שיש האחרון היה שונה. הוא התחיל רגיל, כמו כל יום שישי. אך לא אשכח לעולם את איך שהוא הסתיים. במקום להגיע הביתה, לאכול את הקובה של יום שישי, הלכת אל המכולת, לקנות ממתקים לקראת הטיול השנתי. לא עברו חמש דקות מהרגע בו יצאת מהחנות, ומכונית שניסתה לצאת מהחנייה שיטחה אותך על הרצפה. רוורס היא עשתה. הנהג אמר שלא ראה אותך הוא נבהל ממכונית שנכנסה במהירות לחנייה וניסה לברוח מפגיעתה. הייתה בלתי נראה אחי. רוורס עלייך, ורוורס גם עליי. שעה לאחר מכן כבר לא היית. בבית החולים אמרו שהפגיעה קשה מדי, ושלא שרדת.

הלכת. הלכת לפני שהספקתי להגיע.

אף פעם לא חשבתי שאהיה ככה. תמיד רציתי להיות כמוך, לתרום, לשנות, ולחנך.

רציתי לסחוף אחריי אחרים ולטעת בהם את האמונה שהכל אפשרי, אם רק מעזים.

אבל לא דמיינתי שאהיה בסוף חלק מהאנשים השקופים, אלו שהכל עובר דרכם. השמש שזורחת בבוקר, צחוק מבדיחה מוצלחת וחיוך מאוזן לאוזן שנמתח על הפנים כאשר פוגשים מישהו שאוהבים. כל אלו כבר לא שלי. כל אלו עוברים בתוך האנשים השקופים, ממש כמו רוחות רפאים.

ואני, אני לא ראיתי כלום. לא ראיתי איך אתה בעצמך, הפכת להיות אחד מהאנשים השקופים. ואיך יכולתי? שקוף היית. כל כך שקוף, שאפילו המכונית שדרסה אותך לא ראתה אותך.

אחי היקר

אני מתגעגעת אלייך כל כך.

ורק בשבילך אחזיר את הצבע אל פניי.

אני מנסה.

טל לוי -  סיפור של סיבה ותוצאה  "מוכרחים להיות שמח"      "שקופה"

אמא חיכתה לי ליד תחנת האוטובוס.

כשנכנסתי לאוטו, התנגן ברדיו השיר "אל תפחד" של אהוד בנאי. ולמרות שאני אוהבת את אהוד בנאי, לא רציתי לשמוע את השיר הזה. לא העברתי תחנה.. אמא לא אוהבת שמחליפים שירים באמצע.

אמא הורידה אותי בכניסה לבניין ואמרה שתחזור עוד שעה. בלב קיוויתי שלא תחזור בכלל, כי אני רוצה לחזור לבד ברגל, קצת להיות לבד. אבל מאז שאחי מת,  אמא לא מרשה לי להיות לבד.

בזמן שאני מחכה לפגישה שלי עם ד"ר גל, אני חושבת האם לספר לה הפעם הכל. אני לא רוצה כי אני יודעת שהיא מספרת לאמא, למרות שהיא מבטיחה שהיא לא. ומצד שני אני רוצה כי אני צריכה לדבר.. ובבית, ובבית הספר  אין מי שיקשיב.

עוד לפני שהספקתי להחליט על מה אעשה הדלת נפתחה. החדר של ד"ר גל תמיד מצא חן בעיניי. אחד הדברים המופלאים בעיניי היה שהיא מעצבת אותו לפי חוש הטעם של המטופלים שלה, זאת אומרת שאם עכשיו יש פגישה איתי, היא מפזרת דיסקים בחדר והמחשב פתוח על האתר של יוטיוב, כדי שאוכל להקשיב למה שארצה, ואולי להשמיע לה. הילד שניפגש איתה לפניי, לצורך העניין, אוהב לבנות דגמי מטוסים. אז תמיד אפשר למצוא פה חלקים של מטוסים.

ד"ר גל עמדה בפתח וקראה לי להיכנס. לזכותה, ייאמר, שלא משנה מה היא תמיד מחייכת. בדרך כלל זה מעצבן אנשים אבל אותי זה מרגיע, כי אם היא לא משתגעת מכל הדברים שהיא צריכה לשמוע מהמטופלים שלה, אין סיבה שאשתגע בעצמי.

סיפרתי לה שאתמול היה לנו מבחן בספרות. לפני שהוא התחיל, המורה העבירה לנו דף עם רשימת היצירות שיהיו במבחן. ולמרות שישבתי בשורה הראשונה, והצבעתי כדי לנסות להגיד לה שלא קיבלתי דף, היא לא שמה לב. וכשרציתי להגיד לה, היא התחילה את המבחן וביקשה שנהיה בשקט. את המבחן כתבתי בלי הדף, לא באמת הייתי צריכה אותו, אבל הרגשתי רע. מה, אני עד כדי כך... שאפילו המורה לא רואה?

אם הייתי מרגישה ככה רק אתמול, הייתי מבליגה, מחליקה איכשהו. אבל ברביעי שעבר מאיה, רותם ואני התפלחנו לבר. אנחנו בנות 17 וזה היה יום רביעי, לא אמצע שבוע אבל גם לא בדיוק סופ"ש. אז התלהבנו כי סוף סוף הצלחנו ולא ביקשו תעודת זהות. ובמקום שזו תהיה חוויה מצחיקה שאזכור לנצח, הרגשתי רע עוד יותר. קצת אחרי שלקחו מאיתנו הזמנה השמיעו ברקע את השיר שאח שלי כל כך אהב. ובבת אחת הפנים שלי נפלו לרצפה, כמו משקולת כבדה לא הצלחתי להרים אותם. אבל מאיה ורותם הסתכלו ולא הצליחו לראות.. היו עסוקות באלכוהול ואני נשארתי עם הזיכרון.

קמתי מהכיסא כי הרגשתי שאני עומדת לבכות, אבל לא רציתי שהיא תראה. התקדמתי לכיוון המחשב לבחור שיר. החלטתי להשמיע את השיר של אחי.   

With your feet in the air and your head on the ground
Try this trick and spin it, yeah
Your head will collapse
But there's nothing in it
And you'll ask yourself

Where is my mind 

Where is my mind

Where is my mind?

"הלכתי לאיבוד", התחלתי בשקט. "אנשים לא רואים אותי, אף אחד לא רואה. וזה לא שאני מסתירה, כן? אני שקופה שאפשר לראות דרכי. את כל האיברים הפנימיים שלי. לא משנה מה אני חושבת, מרגישה או אומרת, זה תמיד נבלע איכשהו. מתמזג עם הרעש ברקע. אני לא יותר מפרח קיר"

חיכיתי דקה, מנסה להשליט סדר בטון הדיבור ובשק הדמעות שלי.

"אסור לי להיות שקופה, פשוט אסור." הוספתי במעין נימה מסכמת.  "אח שלי מת כי הוא היה שקוף. הוא בסך הכל רצה לחצות חנייה ומכונית עשתה עליו רוורס כי הנהג נבהל ממכונית אחרת שכמעט נכנסה בו. הנהג פשוט אמר שהוא לא ראה אותו. אז אם אתה שקוף- אתה מת, לא משנה אם רצית או לא. לא משנה בן כמה אתה, מה הספקת בחיים, האם אתה טוב או רע. הכל נראה לי כמו הצגה, חלום לא מצחיק. הלוויה ושבעה. רב שקורע חולצה. ואני יושבת בבית עם ההורים, כל אחד בפינה שלו, בנינו יושבים אנשים. מלח הארץ הם אומרים. משכמו ומעלה, איך אלוהים לוקח את ה"הכי טובים".  וההורים שלי רק יושבים ובוכים. כל מה שהם עושים, הם גם בוכים במקביל. והדמעות הן כמו גשם על השמשה של הרכב, מטשטשות ואז אי אפשר לראות.  מאז, ההורים שלי הפסיקו לראות אותי. ולמרות שרציתי שיראו, שתקתי. כי איכשהו לאבד בן יותר קשה מלאבד אח".

 ד"ר גל הסתכלה עליי במבט של חמלה. היא זזה בכיסאה, קצת באי נוחות. הרגשתי את הצער שלה בשבילי, וזה היה נחמד כי סוף סוף מישהו מתחיל להבין שגם לי כואב. אז המשכתי: "המוות הזה, הוא מתחיל מבחוץ, כי זה מישהו אחר שמת, אבל אחר כך הוא תוקף גם אותך. כמו חיידק טורף , המוות טורף לך את הנפש ושוטף מעלייך את כל הצבעים.. ...ואת נשארת בלי כלום".

ד"ר גל נשענה אחורה, ואחרי חמש דקות של שקט, ביקשתי ללכת. הירא הסכימה בתנאי שלא אבטל את הפגישה בשבוע הבא. הסכמתי וחייכתי במבוכה.

חזרתי הביתה ברגל. הרגשתי שאני חייבת קצת זמן לחשוב. אני יודעת שלא אוכל להישאר לנצח ככה, מקולקלת. אני חייבת לתקן את עצמי. חודש לפני שמת אח שלי ראה את הסרט הזה של ג'ולי שלז על אחת שבאמצע החיים נזכרה לתקן את כל המשפחה שלה. מאז, נתקע על השם של הסרט והפך אותו למנטרה האישית שלו: תמיד היה אומר לי -  "מוכרחים להיות שמח". כמו הסרט.  גם אני, באופן דיי אירוני, צריכה לתקן את עצמי.. כי מוכרחים להיות שמח. אם לא בשבילי, בשבילו.

חשבתי שכדאי להוסיף באמצע אחרי המשפט "החלטתי להשמיע את השיר של אחי"  את השיר where is my mind של pixies.  

https://www.youtube.com/watch?v=yFAnn2j4iB0

בסוף הקטע אפשר אולי להוסיף גם את "אל תפחד" של אהוד בנאי 

https://www.youtube.com/watch?v=DifgJhL-fLU

לדעתי אפשר לשים גם מוזיקת רקע במהלך הקריינות..  למשל את השיר הזה :

https://www.youtube.com/watch?v=MrZB9nPMvS4