riki_blind

אדיבותם של העיוורים - ויסלבה שימבורסקה –  מפולנית דוד וינפלד

משורר קורא שירים לפני קהל של עיוורים.

הוא לא שער כי הדבר קשה כל כך קולו רועד. ידיו רועדות.

הוא חש כי כל משפט עומד כאן במבחן החשך.

יהיה עליו להסתדר בכוחות עצמו ללא אורות וצבעים.

הרפתקה מסכנת בשביל הכוכבים שבשיריו,

בשביל עמוד השחר, הקשת, העננים, הניאונים, הירח,

הדג הכסוף כל-כך עד עתה מתחת למים והנץ בדומיית השמים הגבוהים.

הוא קורא - כי מאחר מדי לא לקרא - על נער במקטורן צהוב

על כר דשא ירוק, על גגות אדומים בעמק שאפשר למנותם,

על ספרות שנעות על גופיות השחקנים ועל האלמונית הערומה בדלת הפתוחה קמעה.

רוצה היה לעבר בשתיקה - גם אם זה בלתי אפשרי - על כל אותם קדושים בתקרת הקתדרלה,

על עדשת המיקרוסקופ הזאת וקרן האור בטבעת, והמסכים והמראות והאלבום עם התמונות.

אבל מה רבה אדיבותם של העיוורים. מה רבה סלחנותם, גדלות נפשם.

הם מאזינים, מחייכים, מוחאים כפים.

אחד מהם אפילו נגש עם ספר פתוח במהפך ומבקש חתימה שאין הוא יכול לראות.