להרוג במילים/ החילזון המוטנטי הזועם

הוא ניסה להרוג אותה במילים.

לכלבה לא הגיע לחיות.

אך סכין,

הוא הבחין,

באותיות דפוס שחורות

חדה הרבה פחות.

 ואז כשהיא באה,

וריח הדיו

התערבב

עם ריח דם משכר

הוא הבין

למילים יש כוח

ל-M16 דרוך יש יותר.

הספר- '1984' של ג'ורג' אורוול, ובפרט המשפט המכונן- "עוד ניפגש במקום שאין בו חשכה".

השיר "Around Here" של Counting Crows.

ביום ההולדת של גל היינו אמורות ללכת לאכול פיצה. התקבצנו כמה חברות בפארק ומהעבר השני של מעבר החצייה הייתה האחרונה. הייתה שם גם הפיצרייה. רצתי לעבר הצד השני ועד היום אני לא זוכרת שפגעה בי המכונית. אני זוכרת שהיה חושך לרגע, וקול התנגשות עמום. כשפקחתי עיניים זרים עמדו סביבי ובניהם החברות שלי. התיישבתי וצעקו עלי לא לשבת. אז נעמדתי, וצעקו עלי לא לעמוד. מישהו אמר לי- "שבי שם". כשהסתכלתי לאן הצביע, לא ראיתי ספסל או מקום ראוי לישיבה, אבל ניגשתי לאחד מעמודי התמיכה של הבניין הקרוב והתיישבתי למרגלותיו, כי זה נראה הגיוני באותו רגע. גל בכתה ולא הייתה מוכנה להתקרב אלי. חברות שלי התפצלו, חלקן הקיפו אותי וחלקן אותה. נהג הרכב ניגש לראות שאני חיה. הוא אמר- "כמעט עשית לי התקף לב!" אני חשבתי שהכל דווקא מוזר בצורה מבדרת, אבל כמו שקרה לי לא פעם, אף אחד אחר לא ראה את זה.

אופיר לא יכול היה להגיע לפתיחת תערוכת הגמר של מגמת אומנות שלי בתיכון, אבל הוא בא שבוע אחר כך. הסתובבתי איתו בין כל הציורים והמייצגים, כמו מדריך פרטי במוזיאון שהוא מכיר טוב ולא מכיר בכלל. כשנכנסנו לחלל התצוגה שלי, הוא הסתובב ובחן את כל הפרטים בהשתאות. אפילו עצר לקרוא את המניפסט במלוא החשיבות שמגיעה לו. בחנתי כל מבט שהיה לו על הפנים, לראות אם הוא מאשר. הרגשתי עילוי, רק מעצם הנוכחות שלו, רק מהעובדה שטרח כל הדרך מחיפה. אחר כך הוא לקח אותי ושתינו קפה בבית קפה באחד הקיבוצים שליד. ישבנו לדבר והוא אישר אותי, אמר שהתבגרתי ורואים את זה עלי. מהחוץ אל הפנים. החנקתי התרגשות ורק המשכתי בשאלות עקיפות שיגרמו לו להמשיך להתגאות בי. ואז, בסוף, הוא אמר שהוא מחכה ליום שבו כל הילדים שהוא הדריך יפסיקו להתקשר אליו. אז הוא ידע שהם לא צרכים אותו באמת, שהם התבגרו. הסתכלתי עליו והרגשתי קטנה ומאכזבת. השתדלתי בכל כוחי לא להתקשר מאז.

שלושה עניינים מהיום יום

"והמכתב, יש להזהיר, אף שהוא רשמי, אינו קצר כלל. שכן נדמה שקרה לג'רמיה מנדלשטורם מה שקורה לעיתים למושכים בעט: העט התחיל למשוך אותו. ואולי גם הבדידות, שהיא סיבת כל הסיבות, תרמה את תרומתה." (מתוך 'המקווה האחרון בסיביר' של אשכול נבו).

"4 החוויות שעלולות לגרום לתסמונת פוסט טראומתית גם ביום הזיכרון" (מתוך ניוז-לטר של כללית).

"לכתבה לעיתון 'ידיעות אחרונות' אנחנו מחפשים סיפור על ניצול (עדיף ערירי) וסטודנט שנקשרו מעבר לפרויקט, למשל אם הסטודנט ממשיך לבקר את הניצל לאחר סיום תהליך מיצוי הזכויות." (מתוך מייל ממלגת הפרוייקט הלאומי)

משפט שמצא חן בעיני-  נשיקות מתחת לשולחן.

הסיפור: נשיקות נמתחת לשולחן

לא תמיד המציאות היא מה שחלמת עליו. נשיקות מתחת לשולחן בלי שאף אחד ידע. למה היא חתול של אפאחד ? ובכל זאת רוצה שילטפו את ראשה ?     

במרוצת הזמן הלכה והתבססה בליבה התחושה, התפיסה כי לכל דבר יש מחיר. כאשר קיבלה דבר מה מבלי להציע תמורה, הרגישה כגנבת. גם באהבה שלה, חשבה, עליה לתת על כל מה שהיא מקבלת. היא חשבה שזה מה שהופך את יותם לשונה מאחרים,  איתו היא משחקת לפי החוקים האלה. על כל פרח שהביא לה, נשיקה. כל ארוחה במסעדה פינתה לו קצת מקום במיטתה. כיוון שהסתגלה למצב הזה  אפשרה לעצמה, לבסוף, להציגה אותו  לעיני כל.

כבר כמה חודשים שהם משחקים ברעיון של לעבור לגור ביחד. מדברים על זה הרבה, אבל לא ממש נגשים לביצוע. בדיוק כשהתיישבה לידו בערב עם כוס קפה ועוגיות,  גווע בו צחוק, אחרי צפייה בסרטון חמוד על חתול קטן, שמישהו פרסם בפייסבוק.

יותם: כשנעבור לגור יחד, אז ניקח חתול ג'ינג'י, טוב?

היא: למה דווקא ג'ינג'י? אתה תחפש אחד במיוחד? ומה אם נמצא גור שחור, נטוש ליד הבית, אותו לא נאמץ? מה זה שווה אם אתה לא מציל אותו. ומה זה בכלל משנה מה הצבע שלו?

יותם אמר לאימא שלה, פעם, שהיא סתם אוהבת להתווכח. שתמיד היא שוללת את כל הרעיונות שלו, אבל בסוף מסכימה. ברור היה לה שזו הלצה לא מזיקה, אבל בינה לבינה חשבה שהוא עושה טעות. שככה הוא מעמיד ללעג את היכולת שלה להגיד את מה שהיא באמת חושבת. שהוא בכלל לא מבין כמה שנים זה לקח לה ללמוד להוציא מילים מהפה. איך בכל פעם במסע האינסופי למצוא לה מקום משלה, היא נתקלה בהתנגדות או התעלמות או אכזבה.  וכל עצירה כזו נמשכה שנים, שתיקות ארוכות, נצחים שחלפו עד שהיא בעצמה לא יכלה להגיד מה היא באמת רוצה.

גם באומנות למדה לעשות בשביל מישהו אחר. החביאה את עצמה בין המילים, או הצבעים. קיוותה בחדרי חדרים שיום יבוא ומישהו יצליח לקרוא אותה בין השורות, שאולי העתיד טומן בתוכו צדיק אחד בסדום, שיבין את כוונת המשורר. באומנות, היא חשבה, יותר קשה לחשוף את עצמך. בגלל הביקורת. היא זכרה איך אופיר המדריך בא במיוחד, מחיפה, לראות את תערוכת הגמר שלה בתיכון. אמנם לא הצליח להגיע לערב הפתיחה, אבל שבוע לאחר מכן עשתה לו סיור בין התמונות והמיצגים של חבריה. בחלל הכיתה הריקה, צפתה בו מתהלך כחלק חי מהמיצג הדומם. היא גמעה בשקיקה כל הנהון או הינד ראש ורק חיכתה למוצא פיו. הוא לא אמר לה כלום, אבל לקח אותה אחר כך לשתות קפה, באחת המסעדות שבקיבוץ ליד.

היא ישבה והקשיבה בדריכות לתובנות החיים שאופיר פרש בפניה. גומעת כל אישור אפשרי כלפיה. צמרמורות עלו וירדו בה כשאמר שהוא יכול ממש לראות על פניה איך גדלה, את הבגרות והתובנות. איך למדה להתלבש, להתאפר. היא קיוותה שהוא רואה עכשיו באמת מי היא. מה היא מרגישה. האם הלא יאומן יתרחש ? כתודה, אמרה לו שהיא שמחה שהגיע. הוא חייך אליה בעדינות הרהר רגע כשעיניו מושפלות לספל הקפה. ואז, כשכבר באמת האמינה שלא יכול להיות טוב מזה, והוא סוף סוף יבין. הוא שלח אגרוף לבטנה, כשאמר שהוא מחכה לרגע בו הילדים שהדריך יפסיקו להתקשר אליו. שברגע הזה, כשלא יחפשו אותו יותר, אז הוא ידע שהם באמת התבגרו.

גם אחרי שנים, הקיפאון שעטף את ליבה ברגעים ההם, מצמרר בעורפה . מעולם לא הבינה איך בשני משפטים הצליח להרוג אותה במילים, למוטט את כל מה שבנתה, להפוך אותה לדג שפיו נמלא מים.

כך ישבה מול יותם וחשבה שאולי כבר עדיף לא להתווכח. הרי בכל מקרה כל מה שהיא אומרת זה שטויות. הרי בסוף תתקפל ותענה לכל בקשה . לא שלא יכלה לעמוד בפניו, אבל לפעמים היא חשבה שאין לה באמת הצדקה. שהיא חייבת לו על כל מה שהוא נותן לה. שבתמורה למערכת היחסים הזו, אם הוא רוצה ג'ינג'י, אז שיהיה ג'ינג'י. היא לא חשבה שזה הגבר שאיתו היא תסיים. אחד כזה שתמיד יש לו מה לומר, ועושה הכל בחביבות כזו, כך שכל פעם שהיא כועסת, היא גם מרגישה קצת אשמה.

יותם: לא. ברור שאם נמצא חתול נטוש אז נאמץ אותו, זה כל הפואנטה. אני רק חושב, שאם הוא יהיה ג'ינג'י, אז זה יהיה עוד יותר מגניב.

היא: אולי הוא לא ירצה. החתול. אולי הוא לא ירצה בית. אולי הוא בכלל אוהב את הרחוב, וזה הכיף שלו לקפוץ לפחים. או שיש לו חברים חתולי רחוב אחרים, והוא לא רוצה להיות סגור כל הזמן בדירה פיצית עם ארגז חול לצרכים. שתדע לך שמרבית חתולי הרחוב הם כאלה, גאים מדי בשביל שתשים עליהם ידיים.

יותם: אולי. אז נלך לצער בעלי חיים ונאמץ משם. להם בטוח יהיה אחד ג'ינג'י.

לפעמים, היא חושבת, הוא מסתכל עליה ולא רואה בכלל שהיא שם. או יותר נכון, הוא שומע את מה שהיא אומרת, אבל לא באמת מקשיב. היא לא תמיד מתווכחת, רק לפעמים. אבל הוא תמיד מצליח לנצח בכל הויכוחים. תמיד הוא יודע יותר, הוא, המשכיל. הוא רואה בה ילדה קטנה, שלא יודעת על מה היא מדברת. כזו שגם כשתשלול אותה עשרות פעמים, היא עדיין לא תבין שהבעיה היא בה.

יותם: או שהוא דווקא ירצה, את יודעת. ארגז חול, ודירה. אנשים שילטפו אותו ויאהבו אותו ויתנו לו אוכל, לא מהפחים. אולי הוא חתול מבוית שרק מצא את עצמה במקום הלא נכון, כזה שרוצה להיות של מישהו, לא של אף אחד.

ולפעמים, היא חושבת, הוא מסתכל ושומע, רואה ומקשיב. היא כמו ספר פתוח שקרא בעבר, ועדיין כל מילה מרתקת אותו, בונה בו ציפייה. היא לא יודעת תמיד לגבש את המילים כדי להסביר לו את זה, כדי להראות לו שהוא התוקף למערכת היחסים הזו, הוא פינה לה מקום בעולם ונתן לה בית. היא לא מצליחה להרכיב את זה למשפט, או אפילו לכמה שברי מילים. היא רק מסתכלת עליו וחושבת שלפעמים, הוא אולי בעצם מבין.