|
אלמוג בנימין "איסוף" יצירות אומנות ש"נגעו בי" "ארבע העונות" / אנטוניו ויואלדי. ארבע קונצ'רטי לכינור וכלי קשת שמתארים את עונות השנה באמצעות אלמנטים מוסיקליים.
"החלום ושברו"/ אברהם אופק (1988). צייר ופסל ישראלי. אופק היה סבא של חברת ילדות שלי וכשהיינו מבלות בביתה, הבית היה מלא בציורים שלו. הציור הזה תמיד עורר בי עניין יותר מכולם. אולי משום שאף פעם לא הצלחתי להבין אותו עד הסוף.
תחילה בוכים / אברהם חלפי בשנה האחרונה בבית הספר היינו השכבה האחראית על טקס יום הזיכרון. כשנתקלנו בשיר הזה החלטנו להלחין אותו. מאחר ולמדתי בתיכון למוסיקה ולמחול התוצר היה מקסים. וזו אחת החוויות שלעולם לא אשכח.
תְּחִלָּה בּוֹכִים - א.חלפי
הכניסיני תחת כנפיך/ חיים נחמן ביאליק. שיר האהבה הזה ובפרט הבית הרביעי מלאי משמעות עבורי. העובדה שרגשות יכולים לעבור בצורה כה חזקה באמצעות מילים מדהימה בעיניי. שיר על אהבה, ייסורים ואכזבה שמעלה שאלות קשות: "מה זאת אהבה?" ו"היכן נעוריי?". ספק אם הן פרטיות, ספק קולקטיביות.
הקולוסאום/ רומא, איטליה. לפני שנה בדיוק נסעתי לחופשה ברומא שבאיטליה. באחד הימים ביקרנו בקולוסאום. לפני הכל מדהים לראות במציאות מבנה כל כך מוכר וידוע. צפייה במבנה בלילה היא מחזה מרהיב. סיפור המופעים הינו סיפור מרתק בפני עצמו.
§ דברים בנאליים מחיי היומיום כתם לידה/ סמדר שיר. סיפור אנושי על אישה בשם סמדר אשר נאנסה שמונה-עשר שנה קודם לכן על ידי פוליטיקאי נודע ורב השפעה. לאחר שצעירה מגישה תלונה אודות אותו אדם סמדר צריכה להחליט האם לפתוח מחדש את הפצע או לשמור על החיים שהצליחה לבנות לעצמה.
מייל מבן הזוג שלי (בזמנו), בזמן "טיול של אחרי צבא" במרכז אמריקה "...מאמול אז חשבתי והגעתי למסקנה שכל שבועיים אני יכתוב לך מייל (ואשמח אם תחזירי)חח... יש לנו כולה עוד שש כאלה מיילים... חיים שלי אני חושב עלייך כל רגע ביום .. בחיי שכל רגע ביום.. אני אומר את זה הרבה ושולח הודעות ובאמת יוצא שאנחנו מדברים יותר מבארץ אבל זה נותן לי הרגשה טובה .. ואם זה לוחץ לך אז תגידי אני באמת לא ייפגע.. כשאני אומר כל היום אז אני באמת מתכוון לזה .. לא כמו שסתם אומרים בשביל שהצד השני ירגיש טוב.. אני באמת משתגע אני חושב עלייך מהרגע שאני קם ועד שאני הולך לישון ובלילה אני קם תמיד לראות אם שלחת הודעה.. השבוע אמרת לי שכמעט נשברת .. אני לא מפסיק לחשוב על זה לרגע וזה טוב שאמרת לי כי אני כן רוצה לדעת איך את מרגישה.. אני מפחד לאבד אותך כי אני מרגיש כמו שלא הרגשתי מעולם לגבינו וככה הרגשתי כשטסתי ואני יודע שגם את מרגישה ככה..אף אחת לא מעניינת אותי חוץ ממך.. כשאני מסתכל על תמונה שלך אני יודע שאין יותר יפה ממך ואין יותר סקסית ומושכת ממך. והמחשבה על אופציה אפילו קטנה שתישברי שוברת אותי.. אני לא מתכוון לוותר לך..אני יודע שזה קשה שם ובעיקר אם כל מה שקורה לך בעבודה עכשיו..זה רק עוד חודשיים וחצי התחלנו בשבע תראי לאן ירדנו? זה יעבור מהר אני מבטיח. ונראה לי שאמרתי לך את זה כבר פעם .. אם לא טוב לך שם אז תעזבי רק בצורה מכובדת זה תמיד נראה הרבה יותר טוב... עבודות יש בשפע גם אם לא תמיד מוצאים ישר.. ואת כרגע במקום שכל מה שמעניין זה הכסף וזה לא עבודה לחיים.. אני כל כך גאה בך שנרשמת ללמודים גם אם זה בנתיים רק לשם.. זה צעד שמראה בגרות ורצינות.. ואת יודעת איך אני מעריך את זה.. ועוד בכלל אמרו לך תוכנית מצטיינים ומלגה מלאה.. זה מטורף!!! גם אם בסוף תחליטי לא ללכת לשם זה מראה לך איזה בנאדם איכותי את ומגיעה לך הטוב ביותר.. עבדת בשביל זה.וזה תמיד חשוב מגוון האופציות והאפשרויות.. יש לי עוד כל כך הרבה להגיד אבל נראה לי זה יחפור לך קצת ואת שונאת את זה אז אני יחסוך חחח הכל מסתכם באני אוהב אותך ברמה שיש צביטה בלב שאני חושב עלייך וחיוך ואושר שאת שולחת הודעה בקיצור רמה שלא ניתן לתאר.. אני רוצה שתיהיי האמא של הילדים שלי ושנגור ביחד והכל יהיה מושלם.. אני רק חושב על הרגע שנגור ביחד וזה מטורף!!!תחשבי על זה!!! חחחח מאמול איך זה שאנחנו תמיד חולים ביחד?!!
המשך שבוע מושלם נסיכה שלי..ותמיד תמיד תמיד לחייך גם כשעצוב לך.. "
ברכה שקיבלתי ליום הולדתי בשבוע שעבר מחברה טובה שנמצאת בנפאל "מוגי נסיכה שלי!! קצת קשה לנסח ברכת יומולדת לבנאדם שכלכך אוהבים..אז אני אתחיל בברכות הרגילות שהן לא פחות חשובות,המון מזל, אושר עושר יושר כושר ומעל הכל הבריאות!! מקווה מאוד שאת חוגגת כמו שצריך ואת שמחה כי זה היום שלך!! (למרות שזה מבאס קצת שנפל לך על ערב יום השואה..) שתזכי להצליח בכל דרך שבה תפני ולעשות את הבחירות הטובות והנכונות עבורך,ותגיעי להגשים את כל שאיפותייך. מאחלת לך שתמיד תהיי שמחה בחלקך ותדעי לראות את חצי הכוס המלאה. שתזכי לראות לחוות להתמסטל לטייל להתרגש ללמוד לטעום🍴 ולצחוק עד דמעות 😂בכל הזדמנות אפשרית,כי בסוף זה לא ישנה כמה נשימות נשמת אלא כמה רגעים גרמו לך לעצור את הנשימה. תמיד תעשי מה שעושה לך טוב על הלב ושהחיוך היפה שלך והצחוק החמוד תמיד ישארו על פניך היפות!!😁 שתזכי לאהוב ולהרגיש נאהבת עם בחור טוב כנה אינטיליגנט, שישלים אותך וידחף אותך למצות את הפוטנציאל העצום שבך,וכמובן שיהיה ראוי לבחורה נדירה כמוך (ובלי שום התפשרויות!!) 💗 מאחלת לך לזכות בחברות כמוך (כי אני כבר זכיתי) ותמיד להיות מוקפת באנשים שאת אוהבת ואוהבים ומעריכים אותך. את כלכך יפה גם מבפנים וגם מבחוץ וזה נדיר למצוא אנשים כאלו. וכמובן תדעי להעריך את עצמך, לקחת דברים יותר בקלות ולהתמודד עם כאב באומץ בלי להישבר.. תנצלי את היכולות והשכל שלך כי מפה רק השמיים הם הגבול.אני יודעת שלא נהוג להגיד לאדם שבחיו בפניו אבל את באמת אוצר!💰 יש לך לב ענק ואת מדהימה מבחוץ ועוד יותר מבפנים,הכי כיף ומצחיק איתך בעולם ותמיד את נותנת הרגשה של נוחות ואמון עיוור.תמיד זאת הרגשה טובה להיות בסביבתך וזה לא סתם שכלכך הרבה אנשים מתים עלייך! יזכה האדם שיחלוק איתך את חייו.מקווה שמיותר לציין כמה את חשובה לי וכמה אני אוהבת אותך,ולמרות שאנחנו לא ממש מצליחות לשמור על קשר רצוף ועקבי אני רוצה שתדעי שאת יקרה לי ויש מקום ענק אצלי בלב.מאחלת לך מכל הלב את כל מה שהיית מאחלת לעצמך ולמישהו שחשוב לך!! מקווה שנצליח לדבר נורמלי..מחכה לשמוע חוויות מהיומולדת ובכללי מה קורה איתך ואיך הולך בלימודים. נשיקות וחיבוקים עצומים מנפאל! אוהבת אותך❤❤❤"
§ משפט שקלטתי, שמצא חן בעיניי משפט ששמעתי לאחרונה מספר פעמים. בהקשרים מסוימים יכול לעודד, אולם במחשבה מעמיקה קשה לומר שהוא נכון באופן אבסולוטי. "לכל אדם יש תחליף"
הטקסט המסומן באדום נמחק בשלב הכתיבה. בעריכה הורדו משפטים נוספים - כפילויות שלא היו נחוצות לזרימת הסיפור. "קשרים" אלמוג בנימין - הסיפור "בנות זקוקות להרגשת קרבה בקשר עם אבותיהן, טוענת ד"ר לינדה לנארד. לאפשרות להיות עם האב ביחסים אינטימיים רגשיים, אך לא מאיימים במובן המיני. הן זקוקות להנחיה ממנו, ולתחושת הביטחון שהוא יכול לספק באופן שונה מזה שאמהותיהן מקנות להן. ואולי יותר מהכול, הן זקוקות לחוויה הבסיסית והמשמעותית של קבלה מצד האב על מה שהן, ומה שהן יכולות ומיועדות להיות. יחסי הבת עם אביה, ישפיעו על הדימוי העצמי שלה כאדם וכאישה בוגרת, על הביטוי של הפן הגברי שבנפשה, ועל יחסיה עם הגברים שבחייה." במשך שנים ניסתה תמר לחפש לעצמה קשר זוגי יציב. ובהחלט הצליחה לנהל מספר קשרים שנמשכו תקופות זמן ארוכות. לאורך כל הדרך ליווה אותה הצורך בדמות גברית. במישהו שישמור ויגן. במישהו שתמיד יהיה שם בשבילה. ולא ייעלם ביום אחד בהיר, בלי התרעה מוקדמת. ארבע עשרה שנה עברו מאז הן ישבו על המיטה בשעת לילה מאוחרת. בביתם הצנוע, בשכונה הצנועה, שבדרום העיר ירושלים. לילך התקשתה אז להסתכל לבנותיה בעיניים, ולבשר להן שהוא חולה. שהוא חולה כבר במשך שנתיים. המחלה הארורה הזאת שלא נותנת מנוחה. שמגיעה כמעט לכל משפחה. אלא שתמר, התקשתה להתאפק ושאלה את הנורא מכל. "אמא", היא אמרה והסתכלה על לילך בעיניים עצובות, "יכול להיות שהוא יילך מאיתנו?". דמעות הציפו את עיניה של לילך, שרק התחילה אז את שנות ה-30 לחייה. " כן" היא השיבה לביתה הבכורה בעצב ובכאב גדול. וליבה נקרע מהמחשבה על כמה קרוב הרגע הזה. שלושתן בכו בשקט. השקט שלפני הסערה. ארבע עשרה שנה קודם לכן בשעת לילה מאוחרת של היום החמישי בשבוע, התעוררה תמר ושמעה את השיחה שניהלו הוריה בסלון ביתם. שיחה שבכלל לא הייתה בטוחה שהיא רוצה לשמוע. הם הזכירו חזרה לבית החולים. הם הזכירו אותן: את הבנות. ודיברו על מה שיקרה אחר כך. את מה שקרה בבוקר, תתקשה כל אחת מהן לשכוח. לילך ניסתה לעשות הכל על מנת כדי שזה שיהיה זה עוד בוקר שגרתי. כדי שהבנות לא ישימו לב שזה נגמר. שהוא שוכב שם בסלון, על המיטה המיוחדת שרכשו כדי שלפחות יהיה לו נוח, אבל נמצא כבר במקום אחר. כדי להגיע לארון הנעליים שבמרפסת, הייתה תמר צריכה לעבור דרך הסלון. הסלון שהפך לחדר השינה שלו בתקופה שחלה. היא עצרה להביט בו. העיניים שלו היו עצומות. נדמה היה שהוא ישן. הוא כבר לא סבל יותר. כבר לא נזקק לאדם שיאכיל אותו. לא לאדם שיקלח אותו. ולא לכיסא הגלגלים שיישא אותו ממקום למקום. דפיקות חזקות נשמעו על הדלת. (להשמיע קול דפיקות על דלת) לילך פתחה אותה וקיבלה את פניהם של אביה ואחיה הצעיר. הבנות הציצו אחריה וזיהו את סערת הרגשות שאפפה את הבית. היא לא יכלה להתאפק עוד, ועיניה התמלאו דמעות. אבא של לילך הרגיש שהדבר הנכון ביותר לעשות יהיה להוציא את הבנות מהבית, לכן ביקש אותן לאסוף את התיקים והסיע אותן בטנדר הלבן לבית הספר. את השעתיים האחרונות של יום הלימודים ביום השישי בשבוע, הקצה בית הספר לסדנאות שיכלו התלמידים לבחור בעצמם. תמר בחרה בסדנא בספרייה. היא אהבה לקרוא. וגם אהבה שמקריאים לה. מעטות הפעמים בהן הייתה מאבדת את הריכוז. אלא ש באותו היום בבית הספר לא הצליחה להקשיב למילה. היא ישבה בשולחן האחרון בצד השמאלי של הכתה החדר. ליד החלון. כל מה שהצליחה לשמוע היה צליל הסירנה של האמבולנסים רחוקים . שנסעו על הכביש. נראה היה שיש עשרות מהם. ואולי היא פשוט חיכתה. לבשורה הנוראה מכל. בשעה שלאחר מכן, כשעה אחר כך נכנס מנהל בית הספר לספרייה ולחש משהו ליפה, שהדריכה את הסדנא, משהו ארוך באוזן. היא נראתה מזועזעת והסתכלה על תמר בעיניים עצובות. אחר כך ניגשה אליה, ביקשה אותה לאסוף את הדברים שלה ולהתלוות למנהל. כששאלה אותה תמר מה קרה, נשמה יפה נשימה עמוקה ורק אמרה: "יוסי יסביר בדרך". ההליכה מהספרייה לחדר המנהל מעולם לא נראתה ארוכה יותר. בחדר המנהל חיכו לילך ובני משפחתה. הם לא היו צריכים להגיד הרבה כי תמר כבר ידעה. אבל בלי שהמילים ייאמרו במפורש, היא התקשתה להאמין שהוא איננו. לילך סירבה לקחת את הבנות למקום הקבורה. הם נסעו כולם לחדר ההספדים, אבל משם המשיכו הבנות לביתו של אחיה הצעיר של לילך. כשהגיעו לבית, קיבלו דפים לבנים ריקים, וטושים בכל מיני צבעים. תמר הייתה אז בת אחד-עשרה, וגאיה, אחותה היחידה והצעירה, בת תשע. לא הגיל האידיאלי לשבת ולצייר. ובכל זאת, שקעו שתיהן בדף הריק ולאט מילאו אותו בצבע. מאז אותו היום, השתנו לחלוטין חייהן של השלוש. הן עברו לגור בבית חדש. בית שלא היה מלא בזכרונות. ובעצם לא הכיל אפילו זיכרון אחד. התמונות ברחבי הבית, הפכו להוכחה הממשית היחידה לכך שחלק אחד בפאזל חסר. והוא איננו עוד. ואיך מתמודדים עם החלל שנפער? עם הלב השבור והמועקה? עם הגעגוע הבלתי פוסק והצימאון לעוד רגע אחד אתו ? קטן. בשנים שלאחר מכן הפכו העצב, הכעס, הפחד, התסכול, הבדידות והכאב לחלק בלתי נפרד משגרת חייהן של הבנות. במשך שנים ניסתה תמר לחפש לעצמה קשר זוגי יציב. ובהחלט הצליחה לנהל מספר קשרים שנמשכו תקופות זמן ארוכות. לאורך כל הדרך ליווה אותה הצורך בדמות גברית. במישהו שישמור ויגן. במישהו שתמיד יהיה שם בשבילה. ולא ייעלם ביום אחד בהיר, בלי התרעה מוקדמת. את בן זוגה האחרון, אהבה תמר בכל ליבה. בכל מאודה. היא מוכנה הייתה למות עבורו. אבל לא כקלישאה, אלא למות באמת. אינספור פעמים הריצה לעצמה בראש תמונה בה עומדים שניהם תחת החופה. את העתיד שלהם ביחד. היא כל כך רצתה את הקשר הזה לעצמה, עד שכל הבעיות, שהיו שם כבר מהרגע הראשון, הפכו שקופות בעיניה. כך ש היא לא הבחינה בהן. היא הייתה עיוורת. עיוורת מאהבה. עיוורת מהעובדה שמצאה שותף להגשמת חלום חייה. שהתרכז כולו סביב הקמת משפחה. כל חייה חלמה להיות אמא צעירה, כמו לילך, אמא שלה. אין ספק שהוא אהב אותה בחזרה. לא פחות. אולי אפילו יותר. אבל את האהבה שלו הוא לא ידע להראות, כי מהמקום ממנו הוא בא, לא נהוג להראות אהבה. אהבה היא חולשה. לא חיבוק. לא נשיקה. לא "אני אוהב אותך" ובטח שלא "מתגעגע". תמיד מרגישה שהוא שומע, אבל אף פעם לא באמת מקשיב. ולשתף אתה משהו מעצמו? הצחקתם אותה. הוא לא שיתף איש. "אדם בתוך עצמו הוא גר, בתוך עצמו הוא גר" (להשמיע ברקע?) הוא מעולם הוא לא החסיר ממנה דבר. ביום הולדתה ה- 24 לקח אותה לטיול באיטליה, בחופשת הסמסטר לצימר יוקרתי בצפון. מידיי שבוע היו פוקדים מסעדות שף ברחבי הארץ. צופים בסרטים, ומבלים בהופעות של אמנים שאהבו לשמוע. היא רצתה לגור ביחד, אז הוא השכיר לה דירה עם ארבעה חדרים בשכונה טובה. גינה של 120 מטר מרובע. עם ערסל ועצי פרי. כשגאיה עברה לגור באילת לתקופה ממושכת, לעבוד ב"עבודה מועדפת", לקח אותה לסוף שבוע בהפתעה למלון חמישה כוכבים. ככה רק כדי להפיג את הגעגוע. היא מצידה, ויתרה עבורו על הכל. רחוקה מהמשפחה. רחוקה מהחברות והחברים. רק בלימודים היא עוד הקפידה להשקיע. בשלב הזה כבר לא הייתה מסוגלת לעשות דבר לבדה. מלקבל החלטה, עד אפילו להחליף מנורה. ולמה? הרי את כל אלה ידעה לעשות קודם בלי שום בעיה. היא הפכה תלויה בו. מוכנה לוותר על הכל כדי להרוויח עוד שנייה בחברתו. "תפסיקי לחיות את החיים שלי" הוא אמר לה כשהייתה מתלוננת שהוא מרחיק אותה. "אתה חיה את החיים שלי. תחזירי לעצמך את החיים שלך." הוא נתן לה הכל. חוץ מאהבה. מה שהיא ציפתה ממנו אהבה שהייתה לו. אבל הוא לא ידע לתת. היא רצתה שהוא יהיה הגיבור שלה. שיציל אותה מהימים הכי קשים שתדע. שיילחם בפחדים שלה, ובסיוטים שממלאים לה את הלילה. שיהיה נאמן לה וימלא את החסר ואת הריק כדי שלא תרגיש עוד לבד. שתחוש שהוא אוהב אותה עד סוף ימיה, וירגש אותה במילים שיכתוב עבורה. שיביא לה את השקט בסוף כל יום, רגע לפני השינה. שילחש לה כמה הוא אוהב אותה. שיצחיק אותה בלי סוף, ויגיד לה בכל יום אהבה, שהוא לא צריך יום מיוחד כדי להזכיר לה מה היא עבורו. יהיה אתה. היא רצתה שהוא ירצה רק אותה לקחת לאישה. ושירצה שהיא זו שתהא אם ילדיו. ילדים ששניהם יאהבו ללא גבולות. ילדים שירגישו בנוח להיכנס למיטה של אבא ואמא באמצע הלילה, אחרי שהתעוררו מחלום רע. שיישבו בכל ערב שישי סביב השולחן ויקבלו יחד את השבת. היא רצתה שיתמכר לטעם האוכל שלה, לשפתיים שלה ולריח גופה. השנים חלפו ותמר הפכה אישה בוגרת. כך חלפו שלוש שנים. וביום בהיר אחד, בגיל עשרים וחמש, הכל ברגע התבהר לה. הכל ברגע התברר. הטראומה של מות אביה האהוב גרמה לה לחפש קשר יציב כ"תחליף". מה שבא לידי ביטוי לאורך חייה בקשרים הארוכים בהם חיפשה את המהות האבהית שאבדה לה.
תמר: "אין לי כוונה לעשות דרמות." מספר: כתבה לו כמה ימים לפני שעזבה. "אני לא לגמרי בטוחה שאתה מבין מה עובר עליי, אבל רע לי פה. מאוד. אני לא יכולה שלא להרגיש שכל זה גדול עליך. שאין לך כוח ולא בא לך בכלל להתמודד עם מצבי הרוח שלי. שמיליון דברים אחרים מעסיקים אותך יותר. שאתה מחפש להתרחק. גם אם לא במודע. אני בכלל נמצאת ברשימת סדר העדיפויות שלך? אתה אומר שהמשפחה שלך היא ערך עליון, והעסק הוא בשבילנו. אבל איפה אני עכשיו? גומר אותי להיות זקוקה לך כל כך. תלויה בך כל כך. ולהרגיש שאתה רק הולך ומתרחק לי אני אוהבת אותך יותר מהכל. אבל צריכה לחשוב על עצמי עכשיו. אני צריכה תמיכה. אני צריכה מישהו שיאזן אותי, ויעטוף אותי באהבה. יגיד לי. אישה זקוקה למילים. ואתה, מסיבות שאני לא מסוגלת להבין, לא חשוב כמה תנסה להסביר, לא מסוגל להוציא מילה חמה מהפה. ואיך אתה מצפה שאאמין לך? אם אתה לא מסוגל להסתכל לי בעיניים ולהגיד מה אתה מרגיש? יכולתי להמשיך לשתוק. להמשיך לספר לעצמי שאני מגזימה, ושאולי אפשר לנהל קשר בלי מילים ובלי מגע. כמו שניסית אתה כל הזמן לשכנע אותי. אבל מה בסך הכל ביקשתי? חום? קצת אהבה? האם זו בקשה מוגזמת בעיניך? אני יודעת שעמוק בפנים רצית להשתנות. וגם ניסית. זה לא שנכשלנו. אלא כנראה שמראש לא נועדנו להיות. במוקדם או במאוחר תבוא אחרת. שתוכל ותרצה לקבל אותך ככה. כמו שאתה. אני מעריכה את מי שאתה. ואת כל מה שעשית בשבילי. רק חושבת הלאה.. אני ומקווה שתדע לסלוח. הרי בכל מקרה, ואיך שלא אהיה, אני אשנא אותך. אם אשאר איתך, אשנא אותך על זה שלא נתת לי ללכת. ואם אלך, אשנא אותך על שלא נלחמת. על שוויתרת עלינו. שוויתרת עליי." אבל אתה לא יכול אחרת אתה מה שאתה.
מספר: בראש המכתב כתבה תמר את התאריך, ובסופו חתמה "פרינסס", כפי שהוא נהג לקרוא לה.
תמר: ארבע- עשרה שנים נדרשו לי על מנת שאקבל את נשיותי. על מנת שאפתח זהות עצמית נפרדת. בגיל עשרים וחמש, בתהליך של ריפוי, למדתי להפנים את אבא, ואני כבר לא זקוקה לו כ"בן זוג". הבנתי שאת החום והאהבה שקיבלתי אז ממנו אני מבקשת לעצמי. ולא תחליף לו. הוא איתי בכל מקום. הוא בתוכי. בגיל עשרים וחמש אני את סוף סוף משוחררת. תמר. להתחיל דרך חדשה. תתחילי דרך חדשה.
|