כבר אמצע הסתיו, השנה התקרר טיפה יותר מהר מהשנים הקודמות. ירושלים מתכרבלת בשמיכת הקור שיש רק לה ואני מחכה לסבתא בדירתה. השמועה על סבא התפשטה במשפחה באיטיות, בניגוד לשמועות אחרות. סבא, היה אישיות גדולה וכנראה שהיה קשה לאנשים לספר שהוא כבר איננו.

היום היה היום האחרון לשבעה על סבא. בימים האחרונים עברו מאות אנשים שבאו לנחם את סבתא והדודים. כולם באים לנחם קודם את סבתא ולספר בצערם אבל עיניה של סבתא שקועות מרוב בלבול. הבית שלה מעולם לא היה מלא בכל כך הרבה אנשים שהיא לא מכירה. סבא שהיה גביר חשוב וידוע בירושלים, הלך ולסבתא יש חור בלב בגודל אהבתה אליו. אני לא בטוחה שהיא בכלל מבינה מה קורה סביבה, מתי לישון, מה לאכול ובאיזה שפה לדבר. אבל אני יודעת בוודאות שהיא מרגישה את החוסר בו.

עבר כבר חודש מאז שסבא נפטר. אבא אסף אותי ואת תומר בעלי ויחד הגענו לאסוף את סבתא לשבת בבית הורי. היא נכנסה לרכב באיטיות ובקושי רב, אנחה יצאה מפיה ברגע שהצליחה להתיישב. היא אמרה לי: "מאמא, תוציאי מתיק שלי....(עוצרת וחושבת) הבאתי לך ממתק". אפילו שאני כבר בת 31, סבתא עדיין מתנהגת אלי כאילו נולדתי אתמול, ואני, אני לא מתנגדת. משכתי ברוכסן הגדול של התיק האדום שלה ובתוכו היו שקית סולת גדולה, מפתחות, שתי סיכות של כיפה של סבא, קבלה ישנה ותמונה שלה ושל סבא. הוצאתי את התמונה והסתכלתי עליה במשך דקות ארוכות. הבחנתי בסבתא מסתכלת עלי דומעת, זאת הייתה הפעם הראשונה בכל חיי שראיתי את סבתא בוכה. הכנסתי במהירות את התמונה, הוצאתי את שקית הסולת ואמרתי בקול רם: "תודה סבתא". (בקול של סבתא) "בתיאבון מאמא שלי".

עברה חצי שנה מאז שסבא נפטר. נסעתי עם תומר לבקר את סבתא ולבקש ממנה ברכה. דפקתי על הדלת הדביקה. ארג'ינה המטפלת של סבתא פתחה לנו את הדלת והתחילה להתלונן בלי סוף על סבתא. אותי זה לא ממש עניין, השארתי את תומר לדבר איתה ורצתי לחבק את סבתא. אבל סבתא  לא חייכה ובקושי חיבקה אותי. אחרי כמה שניות הבנתי שהיא בכלל לא מזהה אותי. הסברתי לה שאני הנכדה שלה ניסיתי להזכיר לה שאנחנו משחקות כל שבת משחקי קלפים אבל היא לא זכרה ממני כלום. התיישבתי על השטיח הפרסי עתיק השנים שיש לה בבית, הנחתי את ראשי על ברכיה וביקשתי ממנה: "סבתא ברכי אותי, אני צריכה ברכה". עיניה נפתחו מעט כאילו היא מנסה להיזכר אבל היא רק ניסתה להיזכר איך מתחילה הברכה ומיד צעקה "מי שברכך את אבותינו" היא שכחה את הברכה. היא מלמלה כאילו יודעת את בהרכה אבל אני הבנתי שלא. שתינו איתה כוס תה ויצאנו מביתה, היא כנראה לא תזכור שביקרנו אותה ואני יצאתי בלי ברכה.

עברו שמונה חודשים מאז שסבא נפטר. אני הגעתי עם תומר אל בית הורי, אבא וסבתא נכנסו בדלת ומיד רצנו לחבק את סבתא בשמחה. היא חיבקה אותי מעט ומיד צעקה לאבא: "מאמא תכינו 2 תה’ לי ולסבא" הלכה לכיוונה של אמא ובקשה " תכיני לי את המיטה הזוגית שלי ושל סבא, סבא מאוד עייף, הוא לא נרדם כל הלילה". כולנו הסתכלנו אחד על השנייה בפרצוף מובך. הכנו לה הכל בדיוק כפי שביקשה וכבר לפני שנכנסה השבת היא הלכה למיטה ונרדמה בצד שלה, כאילו רק מחכה שסבא יבוא וישן לצידה.

עברה שנה מאז שסבא נפטר. אני ותומר הגענו לבקר את סבתא, שוב ארג'ינה פתחה את הדלת ותפסה את תומר לשיחה. הכנתי לי ולסבתא תה בלי סוכר בדיוק כמו שהיא שותה תמיד. התיישבתי לידה וחיבקתי אותה, היא הסתכלה עלי בעיניים הבהירות שלה. היא אחזה בידי בחוזקה נפנפה בה ואמרה "זאת נכדה שלי" חייכתי חיוך ענק, הפעם היא זכרה. אחזתי בידה נפנפתי בה ואמרתי "זאת סבתא שלי" לא הרפיתי מידה והנחתי אותה על הבטן שלי. היא הסתכלה עלי, העיניים שלה היו בורקות. היא לחשה לי: "תקראי לו אהרון, כמו סבא שלך", לחשתי לה בחזרה "סבתא זאת בת". היא צחקה צחוק גדול ואמרה "אז תקראי לה... תקראי לה בשם שאת אוהבת". זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה צוחקת מאז שסבא נפטר.

קשר חם הוא עוגן ותקווה בסוף החיים.