לידה מחדש

(קולות ערב של צרצרים ורוח קלילה בפייד אאוט)

מספרת: בחוץ היה שקט. השקיעה בדיוק הסתיימה, והקור של הערב החל לכסות את כרי הדשא שסבבו את הבית. ילדי הכפר כבר שכבו במיטותיהם אחרי יום ארוך של עבודה ברפת או בלול, וכל שנשמע היו קולות הצרצרים ויללות התנים המרוחקות. עמדתי ליד הכניסה האחורית ונשענתי על קיר הלבנים הלח, בסמוך לכלוב התרנגולות, שדגרו בחום ואהבה על ביצותיהן, אשר צפויות לבקוע בימים הקרובים.

גם אני פעם דגרתי על פירות בטני... לפחות ניסיתי, עד שרעות העולם דפקו על דלתי ולקחו לי אותן, האחת אחרי השנייה. קודם רחל, ואחרי כן שרה. כאילו ידע האל למי זכות הבכורה, וכאילו רצתה הקטנה להצטרף לאחותה הגדולה ולחיות אתה לנצח. אבל כעת... כעת אימא אדמה היא זו ששומרת עליהן עבורי. מחבקת ומלטפת אותן בשבילי מרחוק. עוטפת את גופותיהן התמימות, שלא ידעו עוד דבר מלבד שמחה, אהבה ומחלה.

מאיר הגיח מהשביל הצר ליד. פרצופו מותש וקמט מצחו שקוע מתמיד. הוא שב מהעבודה כמה שעות לפני כן, מוקדם מן הצפוי, ומלמל מספר מילים על כך שהוא מוכרח ללכת לשוחח עם ליאון סטוז'נובסקי, חברו הטוב מהעיירה הסמוכה. הוא ביקש ממני להמתין לו מחוץ לבית עם השקיעה, ולהביא עמי את תכשיטי החתונה שלנו. הייתה לי תחושת בטן רעה, וידעתי שהוא עלול להטיל עלי חדשות קשות – אך לא ידעתי עד כמה. לרגע חשבתי שהוא שוב ינסה לשחד את הטורקים לדחות את צו הגיוס שלו. כלל לא העלתי בדעתי שעם המעט שנותר לנו, הוא יקנה כרטיסים עבור הפלגה לאמריקה.

הרגשתי בוגדת. אדמת הקבורה של שרה עוד הייתה טרייה, וכבר הייתי מוכרחה לעזוב אותה ואת רחל שלי. מחשבות החלו לרוץ בראשי ולמלא אותו במערבולת של חשש ופחד: מה לגבי התינוק בבטני? מי יעזור לי ללדת אם אחותי ואמי תישארנה במקדוניה? אפילו אנגלית אני לא יודעת! ומי יודע אילו מחלות יש שם באמריקה הזאת? איך אוכל לחיות עם עצמי אם אתן לעוד אחד מילדיי למות?

אך זה היה סופי. מאיר קבע כי אנו מוכרחים לעזוב ושכבר אין לנו ברירה. הכפר הפך לעוין, והטורקים החלו לבצע גיוס המוני. מי שלא גויס, נעצר. ומי שנעצר, לא חזר. "באמריקה, זה לא כמו פה", הוא אמר לי. " אין כולרה ואין קדחת." הוא הבטיח שכולם ירצו לעזור לי, ושהרופאים מגיעים עד פתח הבית כדי לעזור לאישה יולדת. הוא קרא לזה "הזדמנות שלא תחזור על עצמה", ודאג שנארוז את התיקים מהר ונשאיר את כל השאר מאחור. במהרה עלינו על הכרכרה של סטוז'נובסקי ונסענו.

(קולות המולה וקולות גלים מתנפצים בפייד אאוט)

לפנות הבוקר כבר הגענו לנמל במוניסטיר. השמש החלה לבצבץ מבעד העננים, ומזג האוויר היה קר. לחות הים דבקה בשערותיי, ונמהלה עם זיעת מצחי. מאיר שוחח עם הכרטיסן, והשחיל לכיסו את שרשרת הפנינים של אימא. ספינת הקיטור עגנה בסמוך למזח, ועשן סמיך ושחור יצא מארובותיה. היו מאות אם לא אלפים כמונו. וכל אחד מדבר בשפתו שלו, וחלקם גם בשפתי שלי. מבוגרים צחקו, זקנים נאנחו וילדים בכו. רעש ההמולה התמזג עם קולות הגלים שדפקו על המזח והרטיבו את הסובבים. השמיים היו קודרים, וגם ליבי.

(שיר נוגה של אישה שרה בלדינו בפייד אאוט)

מספרת: המסע היה ארוך ומייגע. כלל לא ידעתי למה לצפות. ברגע שדרכתי על אדמת אמריקה, איבדתי את שיוויי המשקל ונפלתי ארצה. מאיר עזר לי לקום, ויחד צעדנו לעבר מחתימיי המסמכים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את מאיר עומד אל מול אדם לבוש מדים, ללא צורך בשלשול מספר שטרות לכפלי בגדיו. הוא חייך. חיוך שלא ראיתי כמותו כבר שנים. נראה היה כי הרגיש חופשי ומאושר.

הימים עברו ואט-אט למדנו את השפה. בכל יום כשמאיר שב הביתה מן העבודה, הוא סיפר לי עד עוד מילה שלמד, ואני מהשיחות עם השכנות למדתי Milk ולמדתי Sugar. את המילה Doctor למדתי בפעם הראשונה כארבעה חודשים עם הגעתנו לניו יורק. שהיתי בחדרי בדירת המשותפת שלנו עם משפחת מק'ניל. לפתע חשתי כאבים עזים בגופי, והבנתי כי אלו כנראה צירי לידה. מאיר היה בעבודה. בדיוק באותם הרגעים נכנסה אליזבת', השכנה מהדירה ממול, שכנראה שמעה את צעקותיי. עד היום אני זוכרת את הכאב. המים של ירדו, ותהליך הלידה, שכל כך פחדתי לחוות שוב, התחיל.

"Don’t worry. I will get you a doctor!", היא אמרה. אבל אני בכלל הנחתי שהיא התכוונה למן מאכל, או אולי שמיכה. בכלל לא חשבתי שדוקטור זה רופא, ושהוא באמת יגיע עד הבית.

בחוץ שמעתי את המולת הרחוב, ובינתיים כששכבתי במיטה בוכה וכואבת, נזכרתי בבנות היפות שלי. מה לא הייתי עושה כדי שהן יוכלו להיות איתי פה עכשיו, להחזיק את ידי ולהתפלל שהבן הקטן ייצא בריא. איך הן היו שרות לו שירים, ומלטפות אותו כשהוא מנמנם. אם רק היה דוקטור בכפר...

במהרה הגיע הרופא, ואתו גם מאיר, ששמע את אליזבת' צועקת ברחוב שהיא מחפשת את האב למשפחת פאסו. בלילה כבר היינו שלושה. רק שהתינוק הקטן הוא לא היחיד שנולד באותו היום. גם עבורי, היווה הרגע הזה, לידה מחדש.

(מוסיקה יוונים קלאסית בפייד אאוט)