|
אירוע מכונן - definitive event , Life-altering event ,
מְכוֹנֵן
כון, כּוֹנֵן א. כון א. כון [אוגריתית: כונ; אכדית: kânu היה חזק; ארמית: כַּוֵּן; ערבית: כַּאנַ היה]
[נכון על-] נִשְׁעַן, נוֹסַד נִתְבַּסֵּס: "שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ, אֲשֶׁר
הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם" (שופטים טז כט). אֲסֵפָה מְכוֹנֶנֶת ח אֲסֵפַת יִסּוּד; כִּנּוּס שֶׁל בָּאֵי כּוֹחַ צִבּוּר, חֶבְרָה וְכַדּוֹמֶה לְשֵׁם קְבִיעַת יְסוֹדוֹתָיו שֶׁל מוֹסָד חָדָשׁ.
פסק הדין - אירוע מכונן בארגוני הנשים הביעו סיפוק רב מהחלטת בית המשפט להרשיע את שר המשפטים לשעבר, חיים רמון, בביצוע מעשה מגונה. יו"ר שדולת הנשים בישראל הגדירה את הכרעת הדין כ"אירוע מכונן" ואמרה כי המדינה יכולה להתגאות במערכת החוק. יו"ר נעמ"ת הדגישה כי יש לראות בפסק הדין תמרור אזהרה מפני פגיעה בזכותן של הנשים על גופן.
לדברי יו"ר שדולת הנשים בישראל, רינה בר-טל, הרשעתו של רמון היא
"אירוע מכונן ביחס
להתנהגות נורמטיבית בחברה הישראלית בכלל וביחסי מרות בפרט".
"ויאמר משה אל אהרן, קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עלתך וכפר בעדך ובעד העם..." (ויקרא ט'/ז'). יום הקמת המשכן, היום השמיני למילואים, חל בראש חודש ניסן. היה זה אירוע מכונן בתולדות עם ישראל - כל העם נכסף לאותו יום והתכונן לקראת היום הזה. על עוצמת הקדושה שירדה לעולם ביום הקמת המשכן כתב הספורנו והדגיש את הכתרים שהוענקו ליום ייחודי זה, שהיה ראשון לעשרה עניינים חשובים ביותר: א.ראשון למעשה בראשית ב.ראשון לנשיאים ג.ראשון לכהונה ד.ראשון לעבודה ה.ראשון לירידת האש ו.ראשון לאכילת קודשים ז.ראשון לאיסור הבמות ח.ראשון לראשי חודשים ט.ראשון לשכון שכינה בישראל י.ראשון לברך את ישראל. היום השמיני, היום בו הוקם המשכן, התאפיין בקדושה גדולה, בשמחה ובשלמות.
איוואנה צ'בק בישראל: אירוע מכונן לשחקנים
מאמנת הכוכבים המובילה של הוליווד, איאוונה צ'בק, ביקרה בקיץ 2009
בישראל, בהזמנת היפרמדיה. המורה האגדית למשחק,
איוואנה צ'בק,
הגיעה לראשונה לישראל כדי לחשוף את שיטת העבודה של
הכוכבים הגדולים, לאמן קבוצה מצומצמת של שחקנים ישראלים,
ולהשיק את המהדורה העברית
של ספרה: כוחו של השחקן.
הזמן: העבר הרחוק (גיל 12 ליתר דיוק) המקום: הגג של נועם האירוע: מסיבה "פרועה" שבשיאה: הצעת החברות הראשונה שלי... שהצליחה :-) איך התרגשתי! זה היה יום גורלי מנקודת מבטו של ילד ביישן בן 12. אחרי שבוע של תכנונים והתיעצויות עם שלושה חברים קרובים, הוחלט, שבערב הגורלי הזה, בדיוק שווצרי, שלושתנו נציע חברות לבנות שחיבבנו מאוד. כמובן, תיכנון זה מצויין, אבל בפועל דברים קורים קצת אחרת... וכך יצא, שנשארתי אחרון. אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה לחץ הופעל עלי. כמובן שלא יכולתי לאכזב או במילים אחרות לצאת פארש, אז שינסתי מותניים ויצאתי לקרב! זוכרים את משחק הכרית? שכל אחד בתורו זורק למישהו במעגל כרית וצועק מספר, כאשר לכל מספר יש משמעות שונה: 1. אוהב 2. מחבב+ 3. מחבב... וכך הלאה.. כאשר מספר 7 שלדעת רבים היה מבוזבז, היה לא אחרת מאשר 'הצעת חברות'. ואני, גבירותיי ורבותיי, גאה להיות הראשון בהסטוריה של המשחק, שהשתמש בספרה 7 למטרה זו. יש יאמרו שזה צעד מחוכם, ואחרים יאמרו שזה רדוד ומטופש. אבל אני אעדפתי לקחת את הדרך הקלה, ולזכות בכל הקופה מבלי להתאמץ. הקשר לא החזיק מעמד יותר משבועיים. יכול להיות שזה מחוסר בגרות (זה נגמר בהצהרה שלה: "כשתתבגר, תתקשר אלי"), ויכול להיות שזה מחוסר מוטיבציה (למי יש חשק להשקיע בקשר כאשר אפשר במקום זה לשחק כדורגל). עכשיו, אתם בוודאי שואלים את עצמכם, איך אירוע זה הוא מבחינת 'אירוע מכונן' בהתפתחות העתידית שלי... ובכן, זה פשוט מאוד.. הקשר עם אותה בחורה, היה הקשר הכי ארוך שהיה לי , נכון לכתיבת שורות אלו :-)
סיכום דיון – אירוע מכונן.
משיחתנו ומהדוגמאות שנקראו והושמעו עולה התמונה הבאה: ניתן לבחון אירוע מכונן מכמה זוויות. לאומית. אישית. טבע וקוסמוס. כדאי לשים לב מתי אירוע מכונן במבחן השנים ומתי הוא בחזקת התכנסות. התאגדות כללית למען מטרה ברגע מסוים. (ראה המשט לעזה. אף על פי שמנקודת מבטו של הרב שפירא האירוע מכונן ומאחד). לדיבור יש משמעות מכרעת ביצירת אירוע מכונן. "ויאמר אלוהים, יהי אור!....ויהי אור!" לדיבור עצמו יש תכונות פלאיות. האמירה יוצרת. לטוב ולרע. (האירוע הזה לפי המסורת היהודית תוכנן מראש על פי תוכנית. התורה, שהייתה קיימת לפני בריאת העולם. האמירה "יהי אור" הייתה שיאו של האירוע. זו אמירה ששינתה את הבריאה, יצרה עולם שיסודו באור.) לעיתים אנחנו משתמשים בביטוי "אירוע מכונן" כמטפורה, כדימוי, בהשאלה, בתיאור אירוע שיש לו משמעות בעינינו. אף על פי שבסופו של דבר אירוע כזה לא ישאיר את רישומו עלינו לאורך זמן. הסכמנו שאירוע מכונן מנקודת מבטנו יהיה אירוע כזה שרישומו ותוצאותיו נכרות לאורך זמן. כמה זמן? כמה דורות?....מעמד הר סיני , חורבן בית ראשון ובית שני, השואה, תקומת ישראל בארצו. הנכבה. כל אלה ניכרים היטב לאורך שנים ולכן מתוארים על ידינו כאירועים מכוננים.
האם ניתן לחזות מראש שאירוע כלשהו המתרחש בימינו יהפוך לאירוע מכונן? זה תלוי מאד בנקודת מבטו של המתבונן. באינטרסים שלו. מה יהיו תוצאותיו של אירוע כזה היום במרחק השנים אין איש יודע. בהקשר זה קראו את מאמריהם של הירשפלד וענברי על האמת ההיסטורית.
הקשר בין אירועים מכוננים לאירועי מדיה: ביקור סאדאת בירושלים. הכרזתו: "מלחמת אוקטובר הייתה האחרונה במלחמות" בירושלים, בכנסת, הייתה אמירה שסביבה נבנה אירוע מדיה רחב היקף בהכנה מוקדמת ומדוקדקת. התנאי של סאדאת היה שיסקרו אותו בשידור חי. שלושה ימים המצלמות סיקרו אותו בכל מקום . יד ושם, הכנסת ועוד. עד אז היה הקהל הישראלי חסר אמון כלפיו וכלפי מצרים. סאדאת שינה את התודעה בקרב ישראלים רבים באמצעות אירועי המדיה שהגיעו לכל בית והשפיעו על התודעה. שינוי התודעה הביא לשינוי המציאות. תיירים מישראל החלו לבקר במצריים. השלום הזה גם אם הוא קר הוא אירוע מכונן.
כך גם אצל ברק אובאמה,או ג'ורג בוש. הכל נבנה סביב הכרזה - שיאו של אירוע המדיה. אך לא לכל אירוע מדיה יש חלק מכריע באירוע המכונן עצמו. גם יש להבחין בין אירוע חדשותי לאירוע מדיה המתוכנן מראש לפרטי פרטים. אירוע התאומים היה אירוע חדשותי לא אירוע מדיה שתוכנן מראש. (טרגי מאד ומכונן אחר כך מבחינת שינוי תודעת הקהל בהתייחסות לאסלם הקיצוני והתנהגות הממשל האמריקאי כלפי החשודים בגוואנטאנמו.
תמר:
שני סוגים של אירועים מכוננים: אירועים מתוכננים מראש, בשליטה: כשיש הסכמה בין הממשל-הציבור והמדיה, האמורים לשנות את המציאות:מבחינת העיתונאים/המדיה: אלו הם האירועים שבהם הם אינם ממלאים את תפקידם כמבקרים, "כלבי שמירה" אלא משתתפים/ מדווחים על, מתארים את המתרחש--ההיבטים הטקסיים-- בטון נמוך על מנת לא להפריע.(הקטגוריות של כ"ץ ודיין) טכסי שלום: למשל לחיצת היד של רבין עם ערפת; הלווית רבין (לאחר הרצחו): כל הרשתות שדרו בדיוק את אותה תמונה אך הממונה על ההגבלים לא הרשה לאחד את הערוצים! כיבוש (של איתני הטבע—אסטרונאוטים נחיתה ראשונה על הירח, מהפך ביחסים בין מדינות), תחרות: אולימפידה. ההבדל בין משטר פשיסטי לדמוקרטי: בדמוקרטיה יש לעיתונאים חופש הבחירה. יכולים לסרב (אחד הקריטריונים של אירוע מדיה שנכשל הוא שהעיתונאים מסרבים לאמץ אותו). אירוע שפורץ ללא ידע מוקדם, ללא שליטה: אסון טבע (קטרינה, צונמי)טעות טכנית-מקצועית (ספינת החלל קולומביה) טרור (מכוון ע"י אדם)
לקריאה: אירועים מכוננים מתוכננים - Events Media - Elihu Katz & Daniel Dayan,
אירועים מכוננים לא מתוכננים: ב"מרתונים של אסונות" (מאמר של תמר).
הבחנה בין אסונות ותאונות (לא מכוונים), ומתקפות טרור: בעוד שבאסונות טבע אין כוונת מכוון אירועי טרור נתפסים כלא מתוכננים בחברה שסופגת אותם , הם מתוכננים בכוונת מכוון חיצוני. (של הטרוריסטים) (מאמר של בלונדהיים וליבס)
מוטי: אני רוצה לברר עוד משהו: האוזנר מתכנן משפט היסטורי חינוכי כדי שיהיה מנוף לשינוי תודעה. הוא כמובן מקווה ואולי אף משוכנע שהדבר יעלה בידו. הוא, והמדינה אתו, מגייסים לצורך זה את המדיה המגיעה לכל בית ולכל העולם. מתי אני מגדיר את האירוע עצמו (המשפט) כמכונן ,ובנוסף את אירוע המדיה המסקר אותו כמכונן? בתכנון, בהכנות? בעת הביצוע של השידור? או לאחר מספר שנים כאשר ברור על ידי סקרים ומחקרים שאכן האירוע של המשפט בהשתתפות המדיה הצליח והשפיע על הקהל וגרם לשינוי המציאות? אפשר כמובן לראות את עצם לכידת הפושע הנאצי והעמדתו לדין כאירוע המשנה את פני המציאות באשר כאן התהפכו היוצרות: הקורבן שופט את המקרבן. אבל זה אינו אירוע מדיה מתוכנן מראש. האירוע הוא חדשותי בשלב זה. גם סיקור נפילת חומות ברלין לא תוכנן כאירוע מדיה. זה היה אירוע חדשותי. עצם האירוע (ללא המדיה) היה מכונן. המעשה הזה שינה את פני העולם. השאלה היא מה חלקה של המדיה בשינוי, בכינונו של שינוי. האם רק בגלל ההופעה במדיה מתרחש שינוי? או שהשינוי היה קורה גם ללא המדיה? אני הייתי אומר שאירוע המדיה המכונן מתאים יותר לכינון השינוי בדעת הקהל, בתודעתו. יש גם מקרים שהשינוי התודעתי עלול או עשוי לפעול לשינוי ממשי בשטח. למשל הפנייה המתוכננת ברדיו ביומני קולנוע בעיתונות ובפוסטרים לאזרחי ארצות הברית להתגייס למלחמה נגד גרמניה. צעירים נדבקו ברוח ההתנדבות לטובת המדינה ושלום העולם החופשי. למדיה היה תפקיד מכריע בהפצת המסר ובגיבוש תודעה לאומית. ונכון לומר שכך היה גם אחרי נפילת חומות ברלין. המסר הגיע בחדשות דרך התמונות והדיווחים והפך לחוויה קולקטיבית עולמית ושאיפה לחרות ונפילת מחיצות. אירוע מדיה מתוכנן עלול להיכשל ולא להיות אירוע מדיה מכונן. אולי השפעתו תהיה קצרת טווח? האם יהיה נכון להוסיף הערת "אזהרה" בצד אירוע המתרחש בהווה, ו/או אירוע מדיה, שהם נושאים אופי של אירוע מכונן. כלומר שיש בהם פוטנציאל כזה. ורק לאחר שיתברר בדיעבד שאכן האירועים השפיעו ושינו את המציאות ונחקקו בזיכרון הקולקטיבי ניתן יהיה לכנותם "אירוע מכונן" ו"אירוע מדיה מכונן". כמובן מתקבל גם על הדעת שיש אירועים מכוננים בעלי עצימות גבוהה או נמוכה. ובמקביל אירועי מדיה מכוננים בעלי עצימות גבוהה או נמוכה.
זיכרונות, משפט אייכמן. דוד פרלוב.
המדיום – וידיאו. הסוגה – דוקומנטארי. עדים ממשפט אייכמן וגם בני הדור השני עונים לשאלותיו הכמו מרוחקות של פרלוב. הוא מעין חוקר ניטראלי, סקרן אובייקטיבי, לא ממש מעורב. והם מדברים חושפים ונחשפים מעט מעט, מחשבות, נסיונות להסביר אולי, לחוש לתאר, לשוב לחוויות ההן של המשפט וגם לפני כן לגיטו ולמחנה הריכוז, שם ניטלה מהם זהותם ורק רצון החיים הוא שכפה עליהם להמשיך. הצלם הנריק רוס, מעיד איך סיכן את חייו וצילם את האקציות בגיטו לודג' בהחבא. אולי זה מה שנתן לו כוח ומשמעות לקיומו אז. היום הוא לא מצלם יותר. אז במשפט עדיין פחד מאייכמן גם אם היה כלוא מאחורי תא הזכוכית ושומרים מקיפים אותו מכל צד.מיהו האיש ה"בינוני" הזה אייכמן כפי שמתאר אותו ליאונרד כהן בשירו. פרלוב מציג את מילות השיר כחלק מהחיפוש שלו אצל הקורבנות. איך אפשר להסביר מה היה שם? אומרת אחת העדות שהעדויות הן רק מילים. אתה לא יודע מה הם הרגישו שם כי לא היית שם. ומי שהיה כמו קצטניק נשאר שם ולא יכול להתחבר לעולם שלנו. זהותו נקרעה ממנו. הוא אבד לנו. לא עוד האדם שהיה. עדות חיה לחורבן האנושי. עד אחר שצפה במשפט זוכר שרגע ההתעלפות של קצטניק היה רגע מכונן שהשפיע עליו באופן דרמטי. משהו מהסבל והאין אונים של יהודי אחר נגע בו והטביע בו חותם, גרם לו לשנות את יחסו ודרך חשיבתו. הזיכרונות הופכים לחוויה רגשית רואים את זה בצילום בהבעות הפנים ושפת הגוף. בזיכרון אחר אמר העד שמאחורי הזכוכית הוא לא ראה את הפקיד אייכמן, אלא הרבה בעלי תפקידים, נאצים לובשי שחורים. האיש בתא ייצג אותם, את המכונה האדירה שהעניקה לו אז כוח עצום לחרוץ את גורלם של רבים כל כך למוות. כשהעדויות נמשכות התובנה המתגבשת היא שגם איש בינוני וקצין נאצי בינוני מאד, כדברי רפי איתן ששהה אתו כשנעצר, יכול להגיע לעמדה מכריעה כל כך.ואחר כך להכריז "לא אשם" האם זה טבע האדם?! הסרת אחריות אישית למעשיך? העדר חמלה לבני אדם שונים ממך? כשאני שוקע בהשפעת הסוגה הפרלובית הזאת אל לב הדברים, אני קולט עד כמה חשוב התיעוד הסבלני הזה. בלי להפריע. לתת להבעות הפנים לדבר, לקרב אותנו הכי קרוב אל מה שהם מרגישים דרך שפת הגוף. עד כמה הסבלנות הזאת משתלמת. היא מסירה מול עינינו רובד אחרי רובד של תהיות ומתגבשת בנו תובנה טרגית שאכן גם זה האדם. ושהאטום כדברי קצטניק בראיון שנתן לרם עברון, לא בא לעולם בלוס אלמוס אלא נולד בעשן הארובות של אוושוויץ . שם בניכור האיום הזה, בשחר העולה על המחנה, כשהשומר פער את פיו בפיהוק רחב כשהמשאית עם הנידונים לכליה עברה על פניו, עוד משאית מבחינתו ובה בני הגזע הנחות והמזיק ההולך להשמדה צודקת כמו ארבה בהמוניו. שם נחשפה האמת. אני מבין שהאוטיזם הזה, כהות החושים המזוויעה הזאת ללא מוסר כליות וחרטה היא אמו יולדתו של האטום. וכל זה מתרחש כאן ועכשיו בפלנטה שלנו.לפרלוב אין קונספציה מוכנה שעל פיה הוא מצלם ועורך את סרטו. מה שהם יגידו היא הקונספציה. אולי הסקרנות שלו היא הקונספציה הוא לא יכפה עצמו על הדוקומנט. לא יפר זכויות יוצרים כמו אייל סיון ב"ספציאליסט" המסלף את אמירתם של העדים ומתאים אותם לכוונות שלו. מה שאתה זוכר במילים ובשפת הגוף הוא הסיפור שלך ולאיש אין זכות לשנות את הסיפור הזה. רוצה לספר סיפור אחר? זכותך היוצרת. קח שחקנים תכתוב להם טקסט תביים אותם. זה יהיה הסיפור שלך. כדאי צפות בהקשר הזה בסרטו המדהים של אקירו קוראסאווה "רשומון".
"הבנאליות של הרוע" – המסר בסרט הספציאליסט. תגובות
מה שגרתי כל כך ברוע שאני קורא לו "בנאלי", "טפל ", סתמי אולי? המעשה הרע יש לו שתי פנים. קודם לכל הוא מעולל לזולת עוול. אתה עושה לחברך מה ששנוא עליך. ולאחר מעשה, כשמתגלה לעיניך התוצאה של מעשיך, אתה מתחמק מאחריות. "מורתי זה לא אני זה הוא". נתבונן בטיעוניו של אייכמן: הוא נשבע אמונים למולדתו, למשטר, לאידיאל השולט בכיפה, לחינוך הקפדני שקיבל. לצייתנות הבלתי מעורערת. הוא לא תכנן השמדה. הממונים עליו עשו זאת. הוא ביקש כמה פעמים להעביר אותו מתפקידו (בעלפה לא בכתב) אך הם העריכו את המשמעת שלו ואת יכולתו המקצועית והטילו עליו מרות. הוא עצמו מתאר את התקופה כתקופה שבה הפשע קיבל הכשר חוקי מצד המדינה. והייתה זו אחריותם של מי שנתנו את הפקודות. והאידיאליסטיות שלו הייתה להיאחז בנציונאליות שהטיפו לו ובתור נציונליסט למלא את חובתו בהתאם לשבועת האמונים שלו. אבל היום ברור לו שכל נציונאליות אם מוליכים אותה לקיצוניות היא מובילה לאנוכיות גסה. ומשם לדבריו הדרך קצרה לרדיקליזם. ההשמדה ההמונית לא תוכננה מההתחלה אלא הייתה השתלשלות אורגנית של מאורעות שהוא לא היה אחראי להם וכמובן לא רצח והשמיד בפועל. תחילה היה ריכוז של היהודים בפיקוח מחמיר ורישום קפדני של המשטרה החשאית לצורך הגירה, כך נאמר להם ל"מהגרים" ואז ניתן היה לשנות את זה בפשטות וקלות לגירוש. ואז בא הרעיון של המועצות היהודיות בהולנד בפולין ובהונגריה. זה נעשה ככלי של המדיניות הגרמנית כלפי היהודים. זה הקל מאד על ביצוע הצעדים שנקטו הגרמנים כלפי היהודים. וכך גם נחסכו במידה רבה כוח אדם ועובדים. הן במשטרה והן בפקידות הממשלתית. אלה אפשרו באמצעות הונאת הקורבנות את הקלת העבודה וכן את רתימת היהודים עצמם לפעולה למען השמדתם הם. כך השופט הלוי חוקר אותו בגרמנית על ההתפתחות "האורגנית" הזאת.
כאשר אייכמן מגלה בסיוריו במחנות, את הדם היהודי, את ההשמדה בפועל, את מזרקת הדם שראה בפעם הראשונה בחייו, הוא מתאר זאת כחוויה לא נעימה, לוּ היו פוקדים עליו להיות המוציא לפועל של ההרג, הדרך היחידה לעקוף את הפקודה הבלתי אפשרית הזאת מבחינתו, הייתה לירות בעצמו, להתאבד. האם זה תירוץ הנובע מפחד העונש או אמת? אייכמן מדבר על הפיצול בנפשו, מצד אחד הביקורת השקטה שלו להשמדה, ומולה חובתו האולטימטיבית לציית לקול אדוניו. היו לו רק ארבעה מסעות בהם בא במגע ישיר עם השמדת היהודים . המגע הזה היה בניגוד לרצונו. הוא היה חייב לציית. היה חייב לעשות זאת. הוא גם מתקשה לאשר לתובע האוזנר שמי שעסק בהשמדה הזאת היה פושע כי הוא עצמו לא היה בסיטואציה הזאת. על הס באושוויץ הוא מרחם ומצטער על שניהל את פעולות ההשמדה. וכשלחץ התובע מתגבר הוא מכריז שלא יחשוף את רגשותיו העמוקים ביותר? אילו רגשות? רגשות הצער החרטה והרחמים, או רגשות אחרים לגמרי? האם האיש הזה באמת חצוי בתוך תוכו? אנחנו יכולים לחשוב שאולי קיימת אפשרות כזאת של פיצול, שסע נפשי באדם שהיה שותף מרצון או שלא מרצון בהפעלת המנגנון שהביא בסופו של דבר להשמדה ההמונית. אבל האם זה פותר אותו מאחריות אישית? אייכמן מנסה להציב בפנינו דילמה. לא נראה שהאוזנר או מי מהשופטים מאמין לו או מקבל את הטיעון הזה. האם מישהו מאתנו, הצופים בעדות הזאת לאחר ארבעים, חמישים שנה, יכול לתת לו ליהנות מהספק שהוא מנסה לעורר בנו? הקונפליקט הזה שהוא מדבר עליו יכול אפילו לעורר במי מאתנו הרחוקים מהתקופה ההיא רחמים על האדם הפתטי המתפתל בהסברים. מה באמת מתחולל בנפשו ? הוא לא ממש מעוניין לחשוף את עצמו ומבקש להשאיר לעצמו כמה דברים אישיים. אך השופט לנדוי אינו מניח לו ואומר לו שאת כוונתו לגלות פרטים בספר שיכתוב, הוא חייב לגלות כאן בבית המשפט בעדותו. אייכמן מקבל את ההוראה הזאת כפשוטה כחייל מן השורה המורגל לציית להוראות. ואולי כך באופן ניסי הוא יחלץ מגזר הדין הצפוי לו. אבל סוף סוף הוא מודה שההשמדה היא פשע נגד האנושות. הפשע הזה התאפשר לדבריו בתקופה מסוימת מאד וצריך עכשיו לדאוג שזה לא יחזור על עצמו. העתיד חשוב יותר מהחרטה שכבר לא יכולה לעזור למי שהושמד. מה הוא מגיש לנו כאן? אייכמן אחר שהשתנה והתרכך עם השנים? אייכמן שיכול להועיל? אולי אייכמן שלא הכרנו בכלל שכבר אז נקעה נפשו ממעשי הרצח? אבל הרי היו בני אדם אחרים שפעלו כמוהו בפקודת הרייך השלישי ואשר התנגדו התנגדות נמרצת למעשים הנתעבים. כשנתפשו הם שילמו על כך בחייהם. אייכמן לא שייך לקבוצה הזאת. הוא אידאליסט ממושמע, אבל לא של מעשה ההשמדה עצמו, בזה אינו מודה. חובתו האידאליסטית היא צייתנות מתוך נאמנות לממונים עליו, למשטר. לחינוך הגרמני הנאצי שקיבל. הוא פרט ממושמע במערכת השלטת. הוא רק ספציאליסט מומחה לתחבורה. ואם יש משהו בסרטו של אייל סיון, סרט קונטרוברסיאלי מאד המסלף את משמעות עדותם של כמה מן העדים, הרי לפחות הוא מדגיש בסוף הסרט את חוסר התוחלת שבניסיון להגיע אל משהו אנושי מצפוני באייכמן, אל חשבון נפש מתייסרת. האיש הזה מעיר לשופטים שהם צולים אותו היטב בחדירה הפנימית אל נבכי עצמו. הם אכן מנסים להבין מיהו ומה מפעיל אותו? ההתנסחויות הנפתלות שלו, הרציונאליות כביכול, המרחיקות אותו מאחריות אישית ומציעות לבסוף את הכרתו בהשמדה כפשע, הן הן הנושאות אופי בנאלי עלוב. חסר חוט שידרה חסר אומץ להתחרט אפילו. האיש הזה אוטם את עצמו בעקשנות. נאחז בחוסר יכולתו אז לנהוג אחרת. מהי החולשה הזאת? הפסיחה על שתי הסעיפים? לדעתי זו חולשה המובנית באדם. את הגורם האנושי הגנטי הזה חקרו יוצרי הסרטים "WAVE" ו"סרט לבן", ואף ידוע הניסוי המעניין במכות החשמל של מראיינים על מרואיינים. מתי אדם מפסיק לציית? מתי הוא מבין שהפקודה היא לא חוקית ולא מוסרית בעליל? ויש כאן עוד גורם. הגררות מתוך חולשה אחר הכוח. הגררות מתוך עיוורון לקול האחר האמפתי האנושי, יכולת שגם היא קיימת בנו. אם כן במאבק הפנימי הזה יש בני אדם לא רבים היכולים לצעוד קוממיות בעקבות קול מצפונם, ויש הרבה יותר חלשים הנגררים בשתיקה. הרוב הנגרר הזה יוצר את משקע הבנאליות. הבנאליות מתקיימת בתוך הכלל, בתוך הרוב. להגיד שלבני אדם יש שתי רגליים היא אמירה בנאלית. להגיד שיצר האדם רע מנעוריו, גם היא אמירה בנאלית. זו בעצם ברירת המחדל של האדם כפי שאנחנו רגילים לפגוש אותו בכל מקום עלי אדמות. האם לא רבים מאתנו, בהתנהגות עדרית, אוטמים לעיתים את אוזנינו בגלל חולשתנו? אינני משווה כאן חס וחלילה מישהו לאייכמן. אני מדבר על הטבע האנושי. לכולנו עיניים לראות ולב להרגיש. היכן, מתי ובשל מי אנחנו מוכנים לסכן את עצמנו ועד איזו דרגה של סיכון. כשאנחנו מרחיקים את אחריותנו למעשינו, ורבים מאתנו עושים זאת, אנחנו פועלים בתוך ברירת המחדל. זאת הבנאליות של הרוע. וזה גם לדעתי המסר בסרט הזה. מסר המצביע על חולשת המין האנושי כולו. אייכמן דומה לרבים כל כך אז, שנכנעו לחולשה וברחו מאחריות אישית מתוך עיוורון אולי (ראה את סיפורו של סרמגו). התקרנפות בהתגלמותה האיומה. היכן האדם? שואל פרימו לוי שגם הוא היה באוושוויץ. לאיזה אדם הוא מתכוון ? לאדם כהה החושים המוגבל גנטית? זה שמחריב את בני מינו? אחרי שלושים שנה חוזר קצטניק אל מחנה ההשמדה בעקבות טיפול בסמי אל אס די ואומר שהאטום לא נולד בלוס אלמוס, הוא נולד בעשן שעלה בארובות מחנה ההשמדה. אבל! יש אדם מזן אחר המתהלך בינינו! הוא שייך לגזע חסידי אומות העולם, לבני המין האנושי המשודרג, "נוטלי האחריות האישית". איך זיכה אותם הטבע ב " "השבחת גזע" " כזאת?! בסוף עדותו נעלם מעיני "המְקרבֶּן" השפוט הזה, אייכמן . התקפלתי אל תוכי. ראיתי את האשה האלמונית ההיא באחת העדויות במשפט, עם תינוק בזרועותיה, יורקת בפרצופו של הנאצי. האם הייתה חכמה? טיפשה, מפגרת? חסרת אחריות? לא הבינה היטב את משמעות מעשיה? האם היה זה מעשה ספונטאני בלתי מחושב? ... אינני יודע. המעשה שלה משייך אותה לבני המין האנושי מזן אחר. אם לא ל"נוטלי האחריות האישית" הרי שהיא שייכת לזן שאינו מוכן לשעבד את חייו וחיי ילדיו לחיי ניוול ללא צלם. היא נלחמה על חירותה וחירות תינוקה, וניצחה. הבהמה שניפץ את ראש עוללה אל הקיר ואותה תלה ברגליה, הפסיד. הייתה לו שהות להבין שהיא שופטת אותו על שפל המדרגה שאליה הדרדר. אולי שהות למחות את הרוק מפניו, לכרוע ברך לרגליה ולבקש את סליחתה, אבל הוא כבר היה חלק משיכרון הכוח, רב מג כל יכול, זרוע אחת מני אלף הידיים של מפלצת טוטליטארית. והיום במרחק שנים רבות כל כך אני שואל את עצמי האם הייתי יכול לנהוג כמוה?...כמו הבהמה בטח לא! חברים יקרים, אינני יודע, התשובה שלי מתערפלת בספירה הבנאלית.
תש"ח נצפה בחירבת חיזעה סרטו של רם לוי המבוסס על סיפורו של ס. יזהר. (ויזואלי) נקרא את הסיפור בבית.(פרוזה) נצפה בבית בפליטים המבקרים את כפרם החרב לאחר שנים.(דוקומנטארי)
שאלות: מה לדעתך יתרונו וחסרונו של כל מדיום? מה לדעתך יתרונו וחסרונו של כל ז'אנר? כלומר מה יש בסיפור של יזהר למשל שאין בסרט ולהיפך. ומה יש בדוקומנטארי שאין בשניהם? איזה ז'אנר מדבר אליך יותר ולמה? אחרי שצפית בקטע הפליטים הדוקומנטארי תאר/י בסגנון כתבת רדיו מה שראית כאילו היית כתב/ת בשטח. (המדיום רדיו הז'אנר כתבה) חבר/י דיאלוג בין ישראלי המגיע במקרה למקום המפגש של הפליטים. מה קורה? כתב/י דיאלוג המתפתח ביניהם. קודם כל קבע/י מי הוא הישראלי? קיצוני ימני או שמאלני? איזה מהם תעדיפו ולמה? (המדיום תיאטרון או רדיו - תסכית) להכנה אירועים מכוננים שאתם מכינים: נכבה, מלחמת לבנון 2 . הביאו חומרים מז'אנרים שונים. איסוף סיפורים הקלטות צילומים וכו'. אחרי שנצבור חומרים נמיין אותם ונחליט ביחד איך לטפל בחומר.
|