יעל שיפמן – "הולך לאיבוד"

יכול להיות שהמונולוג הזה נאמר לעובדת סוציאלית בבית חולים או בי אבות. אפשר לשמוע את העובדת פונה אליו מציגה את עצמה ושאלת ה שלמו. הוא לא עונה . היא מסבירה לו למצאו אותו ברחוב שוכב ליד ס]סל בגינה הציבורית עם פצע במצחו. האם מישהו פגע בו ? הוא לא זוכר. מה אתץה כן זוכר. שיר הור זוכר שיר. ומצטט לה בקול רועד קטעים מ שירו של ברייל.

לפעמים אני מאבד את עצמי. לפעמים לא בטוח שאני עוד כאן. לא בטוח מה זה בדיוק הכאן. לפעמים, בלי לשים לב, אני עובר לגרמנית. מבין שעברתי רק כשמצליח לראות את הבלבול בעיני הסובבים. מצליח לראות, אני אומר, כי הראיה כבר לא מה שהיתה פעם. גם לא השמיעה. בכל זאת, מאה שנים זה לא משהו שהולך ברגל. חפצים בני הגיל שלי נמצאים במוזיאונים מאחורי זכוכיות ואזעקות.

לפעמים, כשאני מאבד את עצמי, אני הולך למקומות אחרים. מקומות שאני לא יודע אם חלמתי אותם, או אם קרו באמת. אם לא הייתי מתבייש, הייתי שואל. אבל אני מתבייש, אז מנסה להבין בעצמי אם מדובר במציאות או דמיון. אתמול, למשל, מצאתי את עצמי על הר ליד מדורה, ודפי סידורים שרופים עפים מסביב. לא יודע אם אלו דימויים מהר סיני או סיפורים של בני משפחה שנשארו בגרמניה ועלו רק אחרי המלחמה. אני לא יודע. ואני מתגעגע לוודאות. מתגעגע כל כך חזק שהגעגוע שורף בי כל חלקיק אנרגיה שעוד נשאר.

אני מתגעגע לוודאות של האישה שאיתי. לסיפורים שחלקנו ביחד. איך כבר מההתחלה אהבתי אותה, ועד שהיא אמרה שגם היא אוהבת, הלב שלי היה מתחנן בכל פעם מחדש, בקול קטן, מפוחד ורועד, שרק לא תזרוק אותי. אני מתגעגע לוודאות של החברות שהיתה לנו, לשמוע אותה קוראת שיר של גבריאל פרייל שפעם, בנסיעה ארוכה לביקור חברים שכבר איני זוכר היכן הם גרו, גילינו:

ביקור אצל ידיד

בִּקּוּר אֵצֶּל יָדִיד הוּא מַסָּע לְנוֹפֶיךָ שֶלְּךָ,

חוֹפָיו לְחוֹפֶיךָ אוֹמְרִים סַלְחָנוּת,

וְאַהֲבָתוֹ נְתוּנָה כְּאַחַת לְיוֹמְךָ הַכּוֹשֵׁל

וּלְעֵץ חֲלוֹמְךָ הַנִּרְגָּשׁ.

בִּקּוּר אֵצֶּל יָדִיד הוּא טְבִילָה בְּמַעְיָן נֶאֱמָן וּבָהִיר,

בְּרָכָה עַל הָאֱלֹהִי שֶׁבַּחוֹלֵף.

הַיָּדִיד רוֹאֵה בָּבוּאָתְךָ הַמְּסֻכְסֶכֶת, רַבַּת הַדְּמֻיּוֹת,

וְאֵינוֹ נִרְתָּע.

אני מתגעגע לקשר כזה עם אנשים. אך כל מה שיש היום הוא המון מילים שעפות סביבי ואיני מבין מה הן. פייסבוק, טוויטר, ציוץ, לעקוב, וואטספ, טלגרם, טאמבלר... כל כך הרבה מילים, שגם בהן אני הולך לאיבוד. גם אותן אני לא יודע לזהות אם הן אמיתיות או שהמצאתי.

אני הולך לאיבוד, לפעמים. וכשחוזר, הגעגוע לוודאות רק צורב יותר. וכל מה שנשאר לי הוא רצון להגיע לבד למקום שקט, מקום הכל ירוק ופורח, האוויר צלול וקריר ונקי מריח זקנה. להגיע למקום כזה ולבכות.

הסיטואציה:  אחרי פציעה. העובדת הסוציאלית מראיינת אותו . בוחנת.

כוונת יעל הייתה שזה נאמר בבית. המסומן בצהוב הוא הצעה להכניס את הטקסט לסיטואציה אחרת. כמו כן יעל עומדת על כך שהטקסט ישמר ולא יעבור עיבוד .

בכל מקרה יש כאן הנחת יסוד :  זקנה מופלגת גורמת לתחושת אובדן וצער