T.S. Eliot
     Burnt Norton
     (No. 1 of 'Four Quartets'
)
  

 

     Time present and time past
     Are both perhaps present in time future,
     And time future contained in time past.
     If all time is eternally present
     All time is unredeemable.
     What might have been is an abstraction
     Remaining a perpetual possibility
     Only in a world of speculation.
     What might have been and what has been
     Point to one end, which is always present.
     Footfalls echo in the memory
     Down the passage which we did not take
     Towards the door we never opened
     Into the rose-garden. My words echo
     Thus, in your mind.
                              But to what purpose
     Disturbing the dust on a bowl of rose-leaves
     I do not know.
                        Other echoes
     Inhabit the garden. Shall we follow?
     Quick, said the bird, find them, find them,
     Round the corner. Through the first gate,
     Into our first world, shall we follow
     The deception of the thrush? Into our first world.
     There they were, dignified, invisible,
     Moving without pressure, over the dead leaves,
     In the autumn heat, through the vibrant air,
     And the bird called, in response to
     The unheard music hidden in the shrubbery,
     And the unseen eyebeam crossed, for the roses
     Had the look of flowers that are looked at.
     There they were as our guests, accepted and accepting.  
     So we moved, and they, in a formal pattern,
     Along the empty alley, into the box circle,
     To look down into the drained pool.
     Dry the pool, dry concrete, brown edged,
     And the pool was filled with water out of sunlight,
     And the lotos rose, quietly, quietly,
     The surface glittered out of heart of light,
     And they were behind us, reflected in the pool.
     Then a cloud passed, and the pool was empty.
     Go, said the bird, for the leaves were full of children,
     Hidden excitedly, containing laughter.
     Go, go, go, said the bird: human kind
     Cannot bear very much reality.
     Time past and time future
     What might have been and what has been
     Point to one end, which is always present.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ת. ס. אליוט

ברנט נורטון (1 מתוך ארבעה קוורטטים)

 

זמן הווה וזמן עבר

שניהם אולי הווים בזמן עתיד,

וזמן עתיד נכלל בזמן עבר.

אם כל זמן הווה תמיד

כל זמן אין לו גאולה

מה שיכול היה להיות מופשט הוא

אפשרות נצחית

רק בעולם של תהיות.

מה שיכול היה להיות או היה

מצביעים על כיוון אחד, והוא תמיד הווה.

קולות פסיעה מהדהדים בזיכרון

במעבר שלא הלכנו בו

לקראת הדלת שמעולם לא פתחנו

אל גן השושנים. מילותי מהדהדות

כך, בנפשכם.

                            אבל לאיזו מטרה

מטרידות את האבק על קַעֲרַת עלי שושנים

אינני יודע.

                         הדהודים אחרים

בני בית בגן. נעקוב אחריהם?

מהר , אמרה הציפור, מצאו אותם, מצאו אותם,

מעבר לפינה. דרך השער הראשון,

אל עולמנו הראשון,  נלך שולל

אחר ציפור השיר? אל עולמנו הראשון.

שם הם היו, מעוררי כבוד, סמויים,

נעים בקלות, מעל העלים המתים,

בחום הסתיו, דרך האוויר השופע חִיּוּת,

והציפור קראה, עונה

למוסיקה הלא נשמעת החבויה בשיחים,

ומבט העין הסמוי הצטלב, כי לשושנים

היה מראה של פרחים שמתבוננים בהם.

שם הם היו  כאורחינו, מקובלים ומקבלים.

אז המשכנו לנוע, גם הם, בטקס מופתי,

לאורך המשעול הריק, אל ריבוע מעגל התאשור,

להתבונן למטה בבריכה המרוקנת.

יְבֵשָׁה הבריכה, בטון יבש, קצוות חומים

והבריכה מָלְאָה מים מאור השמש,

והלוטוס עלה, בשקט, בשקט,

פני המים זהרו מליבו של האור,

והם היו אחרינו, משתקפים בבריכה.

אז עבר ענן, והבריכה הייתה ריקה.

לכו, אמרה הציפור, כי העלים מלאו ילדים,

נחבאים בהתרגשות, עוצרים צחוק.

לכו, לכו, לכו, אמרה הציפור: בני אדם

לא יכולים לשאת מציאות רבה מדי.

זמן עבר וזמן עתיד

מה שיכול היה להיות ומה שהיה

מצביעים על כיוון אחד, והוא תמיד הווה.